"שום מרצדס ובית גדול לא שווים את זה": אורטל גנור על החיים שאחרי אמריקה
אחרי 20 שנה בארצות הברית, קריירה עסקית מצליחה וחזרה לישראל שהובילה לזוגיות, חתונה וילד, אורטל גנור חשבה שהיא כבר יודעת דבר או שניים על התחלות חדשות. בפרק 9 של הפודקאסט "הצד השמח של העיר" היא מספרת לגיל יעקב וללירון שרון על הבחירה לחזור, ועל הרגע שבו הבינה שכדי להפוך לחלק מקהילה צריך לפעמים לעשות את הצעד הראשון
אם יש משהו שחוזר שוב ושוב בסיפור של אורטל גנור, זו היכולת להתחיל מחדש. היא עזבה את ישראל בגיל 20, בנתה קריירה ועסקים בארצות הברית, ובגיל 40 חזרה לארץ והתחילה כמעט הכל מהתחלה: זוגיות, משפחה, קריירה ובית.
היום היא בת 45, נשואה לאילן, אמא לאריאל ומתגוררת בפארק תל אביב. בתל אביב היא מנהלת קליניקה לאסתטיקה רפואית ומעסיקה רופאים וקוסמטיקאיות. בדרך לשם היא גם הספיקה ללמוד עיצוב פנים, מה שמייצר בשיחה עם גיל ולירון את הבדיחה המתבקשת: היא אמנם החליפה מקצוע, אבל איכשהו נשארה בתחום של "עיצוב פנים".
גם אחרי חמש שנים בישראל, היא מודה, ההסתגלות עדיין לא הסתיימה. "חזרתי למלחמות", היא אומרת. בזמן ההיריון חוותה ירי טילים למרכז, ובנה היה בן שנתיים כשפרצה מלחמת 7 באוקטובר. אחרי שני עשורים שבהם צפתה באירועים בישראל מרחוק והמשיכה בחייה, פתאום היא הייתה בתוכם.
אבל כדי להבין למה בכלל חזרה, צריך לחזור כמה שנים אחורה.
"על מה בעצם הייתי בררנית?"
בארצות הברית בנתה גנור לעצמה חיים אחרים לגמרי. היא התחילה בחנויות, עברה לעגלות מכירה ובהמשך הייתה בעלת חנויות וקליניקות, הפעילה ספא, הדריכה אנשי מכירות וטיילה בעולם במסגרת העבודה. כבר בגיל 23 הייתה בעלת עסק בתחום שבו, לדבריה, רוב העוסקים היו גברים, ובהמשך העסיקה 40 עובדים.
"תראה איזו בולדוזרית של החיים יושבת מולנו", אומר לה גיל במהלך השיחה. אבל דווקא בגיל 39, אחרי שנים של עשייה והצלחה, הגיע רגע שבו החליטה לעצור.
גנור, שרצתה להיות אמא, החלה בטיפולי פוריות. בזמן אחד הטיפולים, כשהיא יושבת מול בדיקת אולטרסאונד ואחות שאינה מכירה מחזיקה לה את היד, היא מצאה את עצמה חושבת על מערכות היחסים שהיו לה לאורך השנים. "על זה הייתי פיקית?", היא נזכרת. "כאילו על מה בעצם הייתי בררנית כל השנים?"
לדבריה, באותו שלב הבינה שיש פער בין האנשים שאליהם נמשכה לבין אלה שבאמת התאימו לה. כשהטיפול לא הצליח, היא החליטה לעצור גם את הדייטים ולהקדיש שנה לעבודה על עצמה.
"אחת הבעיות של רווקות זה תמיד לומר את המשפט 'איך אני נופלת על כל אלו?', אבל אין משפט כזה", היא אומרת. "זה איך אני בוחרת את אותם אנשים ולמה אני בכלל מסכימה לקבל יחס כזה?"
עוד לפני שהכירה את אילן, גנור כבר החליטה בלבה לחזור לישראל. היא ראתה את הוריה מתבגרים מרחוק והרגישה שהיא מפסידה את השנים איתם. ואז הגיעה הקורונה והאיצה את הכל.
היא עזבה את ארצות הברית וחזרה לבית אמה ביפו העתיקה, שם גדלה. במהלך שבועיים של בידוד נרשמה לאתר היכרויות. "בקורונה כולם היו במוד של סוף העולם", היא צוחקת. "כולם חיפשו זוגיות ו'אני רוצה מישהי למות איתה'".
אילן היה הדייט הראשון והאחרון שלה מהאתר.
חתונה בשבועיים, נישואים בשלט רחוק
בתוך זמן קצר כבר היה ברור לשניהם שמדובר בקשר רציני. גנור חזרה לארצות הברית כדי לטפל בעניינים שנותרו שם, שבה לישראל לחגוג יום הולדת 40 וזמן קצר לאחר מכן אילן הציע לה נישואים.
התוכנית הייתה להתחתן באוקטובר. השמלה כבר הייתה מוכנה, הטבעת הייתה שם, ואז הקורונה שוב טרפה את הקלפים והאולמות נסגרו.
אז הם פשוט שינו תוכנית.
"הרמתי חתונה בשבועיים, הרמנו", היא מספרת. 50 אורחים הגיעו, והשניים התחתנו. אלא שהפרק הבא היה אפילו פחות צפוי: גנור נסעה שוב לארצות הברית כדי לסגור את חייה שם, הגבולות נסגרו, ובמשך ארבעה חודשים היא ואילן נאלצו לנהל את נישואיהם מרחוק. רק באפריל חזרה לישראל סופית.
"אצלנו הקורונה הייתה ברכה", היא אומרת.
"שום מרצדס שהייתה לי שם ובית גדול לא שווה ערך"
החזרה לישראל לא הייתה סיפור אהבה מיידי. גנור לא מסתירה את היתרונות שמצאה בחיים בארצות הברית. היא מדברת על השקט הנפשי, על האפשרויות הכלכליות ועל התחושה שעבודה קשה יכולה לפתוח דלתות.
אבל לצד כל אלה, היא אומרת, הייתה גם בדידות.
"השורשיות המשפחתית שלנו היא יותר חזקה מכל כסף שתעשי שם", היא אומרת. "שום מרצדס שהייתה לי שם ובית גדול ולואי ויטון שקניתי כאילו אני קונה לא יודעת מה, לא שווה ערך לחיוך של הילד שלי כשאני קמה בבוקר והיד שלו מונחת לי על הפנים".
גם ההגדרה שלה להצלחה השתנתה בדרך. "הצלחה זה לא כמה כסף אני עושה", היא אומרת. "זה כמה אני קמה מאושרת".
לקח לה זמן להגיע לשם. בשנה הראשונה בישראל, היא מספרת, כל מילה שנייה שלה הייתה "עזבו אותי, אני חוזרת". הקריירה שהשאירה מאחור הוחלפה בתקופה של חיפוש. תחילה עבדה בתיווך, אחר כך למדה עיצוב פנים, ובמהלך הלימודים גילתה מחדש את המשיכה שלה לעולם האסתטיקה והחליטה להקים את העסק שבו היא עוסקת היום.
"לקח לי חמש שנים להבין", היא אומרת.
הבית הפרטי שעדיין נמצא בחיפוש
גם בכל הנוגע לבית, החזרה מארצות הברית דרשה שינוי בתפיסה. גנור רצתה בית פרטי עם גינה, ולמעשה מודה שהיא עדיין רוצה אחד כזה. "אני כל יום מסתכלת על בתים", היא מספרת.
כשאילן לקח אותה בפעם הראשונה לראות פנטהאוז בפרויקט, התגובה שלה הייתה מיידית: "השתגעת?". הראש שלה עדיין עשה את ההשוואה לארצות הברית, שם, לדבריה, באותו סדר גודל של מחיר אפשר לקנות בית פרטי.
אחר כך ניסתה את הכיוון ההפוך וחיפשה דירה מול הים בבת ים, אבל "הווייב לא היה קליק". אילן, שהכיר את פארק תל אביב עוד מהתקופה שבה החלו לבנות את השכונה, התעקש שיש כאן משהו אחר. הוא אהב את הקרבה לפארק ואת מה שגנור מגדירה כ"ריאה ירוקה בתוך תל אביב הסואנת".
כשהגיעו לדירה שבה הם גרים היום, לאילן הספיקו עשר דקות. "את זה אני רוצה", הוא אמר. אורטל חזרה לראות אותה עוד ארבע פעמים.
בסופו של דבר דווקא היומיום הכריע. בחיפושים אחרי בית פרטי היא גילתה עד כמה מפריעות לה הנסיעות ועד כמה כל פעולה מחייבת רכב. בפארק תל אביב היא יכלה לצאת מהבית עם העגלה וללכת ברגל לפארק. ב-2021, כשאריאל היה בן ארבעה חודשים, הם קנו את הדירה. שנה לאחר מכן עברו אליה.
ואז התברר לה שדירה היא רק חלק מהעניין.
"אתה יודע מה? אני אשמה"
בשנה הראשונה בשכונה גנור הייתה מתוסכלת. היא ירדה עם בנה לגינת השעשועים וראתה סביבה קבוצות של הורים שכבר הכירו זה את זה.
"איך יכול להיות?", היא זוכרת שחשבה. "אני הבן אדם הכי חברותי בעולם, אני לא מצליחה להכיר פה אף אחד!"
יום אחד, כשהייתה בגינה עם בנה והרגישה שוב לבד, התסכול הגיע לשיא. אחרי 20 שנה בארצות הברית, שבהן הייתה מוקפת באנשים, היא חזרה לישראל, עברה לשכונה חדשה וגילתה שאין לה בה אפילו חברה אחת.
ואז היא עשתה משהו שמאפיין לא מעט מהסיפור שלה: במקום לחכות שמשהו ישתנה, החליטה לבדוק מה היא עצמה יכולה לשנות.
"אתה יודע מה? אני אשמה", אמרה לאילן. "כי אני לא אומרת שלום, אני לא יוזמת, אני לא מדברת".
היא הבינה שאף אחד למעשה לא דחה אותה. דווקא חוסר הביטחון שלה במקום החדש גרם לה להתרחק. "אני פשוט התביישתי להתקרב, אז יצרתי דיסטנס, יצרתי קיר, והחלטתי שאין לי חברים, אבל זה לא היה נכון".
הפתרון היה מאוד אורטלי: ליזום.
היא התקשרה לגננת והציעה לקיים אצלה בבית ערב גיבוש להורי הגן, בלי הילדים. כולם הגיעו, הזמינו אוכל וישבו יחד. "פה באמת נשבר הקרח", היא מספרת.
אחר כך העבירה בשכונה הרצאה על עיצוב פנים, הכירה עוד אנשים והתחילה להרגיש שהמקום נפתח בפניה. "פתאום את הולכת בשביל של הגן ואת לא מקבלת התעלמות, את מקבלת חיוכים".
הקישוטים עדיין מחכים במחסן
היום גנור כבר נמצאת בצד השני של הסיפור. היא לא רק מרגישה חלק מהקהילה, אלא גם לוקחת חלק פעיל במה שקורה בה.
יחד עם לירון שרון ועם שתי תושבות נוספות, נטלי ודנה, היא הייתה שותפה להפקת מסיבה שכונתית שכבר היה לה תאריך, עד שהמלחמה הובילה לביטולה. הקישוטים, היא מספרת, עדיין מחכים אצלה במחסן.
גם בחיי היומיום היא משתדלת לבחור קודם כל באנשים שסביבה. אם תושבת השכונה מפרסמת שהיא מוכרת סלטים, למשל, גנור מעדיפה להזמין ממנה לשישי ולא ממעדנייה. "כדי לתת את המקום הזה לאנשי עסקים שהם באמת עסקים זעירים, שמנסים להתפתח. אז למה לא לעזור להם?"
וכששואלים מה בכל זאת חסר לה בשכונה, התשובה מגיעה מיד: מקום שאפשר פשוט לרדת אליו ברגל ולשבת. "תן לי עגלת קפה!", היא מבקשת.
מבחינתה, יש גם הבדל בין הקהילה שמצאה כאן לבין הקהילה הישראלית שהכירה בארצות הברית. שם, היא מסבירה, החברים הופכים למשפחה משום שהמשפחה עצמה נמצאת אלפי קילומטרים משם. כאן עומדות בפני כל אחד הרבה יותר אפשרויות, ולכן החיבור עם השכנים הוא בחירה.
"אנחנו קהילה מבחירה", היא אומרת.
אחד הדברים שהפתיעו אותה במיוחד הוא הנשים שפגשה בשכונה. בארצות הברית, היא מספרת, הייתה אישה צעירה בעולם עסקי שרובו גברים. בפארק תל אביב היא מצאה סביבה נשים שהיא מתארת כ"תותחיות", כל אחת בתחומה. "פתאום את בעצם גם שואבת השראה, וגם אומרת 'יו, עם זה אני רוצה להיות'".
וכשהיא נשאלת איך הייתה מגדירה היום את הקהילה בפארק תל אביב, אחרי ההתחלה שבה התקשתה כל כך למצוא את מקומה, היא צריכה רק מילה אחת: "מחבקת".
החלום על בית פרטי, כאמור, עדיין לא נעלם. אבל היום, היא אומרת, יהיה לה קשה מאוד לעזוב.
"עזבי בית, דירה את יכולה לעצב בכל מקום, זה לא האיכות פה", היא מסכמת. "זה לא הדירה שמיוחדת. יש פה קהילה מיוחדת".