"יש מקומות כאלה בתל אביב?" טל קורן על המעבר ששינה לה את איכות החיים

 

טל קורן רגילה להסתכל על המציאות דרך סיפורים. כשהבת שלה תום נכנסת ל"באד וייבס", כפי שהיא מגדירה את זה, היא מציעה לה לעצור לרגע ולשאול את עצמה שאלה: "איזה סיפור את מספרת לעצמך עכשיו? מספרת לעצמך סיפור של הבאסה ושלילי, או שאולי אפשר לספר סיפור אחר?"

לפעמים, היא מודה, תום מעדיפה שאמא פשוט תשחרר אותה. אבל קורן מאמינה בעיקרון הזה מספיק כדי ליישם אותו גם על עצמה. "אני ממש מאמינה שמה שקורה לנו זה הרבה פעמים מה שאנחנו מספרים לעצמנו".

אולי זו גם דרך טובה לספר את הסיפור שלה ושל משפחתה בפארק תל אביב. כי לפני כמה שנים, כשהיא ובעלה סתו נסעו בפעם הראשונה לראות דירה בשכונה, הסיפור שרץ להם בראש היה שונה לגמרי.

פסיכולוגית של ארגונים

קורן, נשואה לסתו ואמא לתום ולבר, היא יועצת ארגונית ושותפה בחברת לוטם, שבה היא מנהלת את החטיבה העסקית ואת הפעילות מול חברות עסקיות מסקטורים שונים. וכששואלים אותה מה בעצם עושה יועצת ארגונית, יש לה הגדרה פשוטה למדי: "פסיכולוגית של ארגונים".

לדבריה, העבודה כוללת ליווי ארגונים ומנהלים בתהליכי שינוי, צמתים אסטרטגיים, סדנאות, הכשרות ובניית תשתיות ארגוניות. "מה שצריך בשביל להיות במקצוע הזה זה להבין טוב מאוד באנשים, טוב מאוד בתהליכים, וטוב מאוד במה שקורה כשאנשים ותהליכים נפגשים".

וזה מקצוע שהיא באמת אוהבת. "אין לי שביזות יום א'", היא מחייכת. אבל הדרך שלה לפארק תל אביב התחילה דווקא מתחושה הפוכה לגמרי, לפחות בכל הקשור למקום שבו גרה.

קורן, במקור ממבשרת ציון, וסתו עברו לתל אביב והתחילו את חייהם בעיר במסלול די קלאסי: פרופסור שור, בזל, אחר כך יהודה המכבי. אלא שהדירה האחרונה, למרות המיקום והחזות המוצלחת, התגלתה כבעיה.

"היא הייתה יפה ונעימה ובמיקום הכי שווה שיש", מספרת קורן, אבל הקירות היו דקים והדירה פנתה לכביש. מדי יום, בסביבות ארבע לפנות בוקר, התחיל הרעש: קודם משאיות הזבל, אחר כך משאיות בלוני הגז. באותה תקופה תום הייתה קטנה וגם כך התעוררה בלילות.

בשלב מסוים גם סתו איבד את הסבלנות. הוא היה עומד במרפסת וצועק לעבר העובדים למטה שיפסיקו להרעיש. פעם אחת, מספרת קורן, התסכול הגיע עד לעגבנייה שנזרקה לכיוון המשאית. "אחרי עשרה חודשים אמרתי לסתו: אני לא מסוגלת לחיות פה יותר. אני מרגישה שאיכות החיים שלי ירודה".

הוא כבר רצה להסתובב

ואז קורן ראתה פרסום על פארק תל אביב. הם לא ממש ידעו איפה הפרויקט נמצא, אבל היא קבעה לראות דירה והשניים יצאו לדרך.

ההתחלה לא הייתה מבטיחה.

ככל שהתקרבו, סתו התחיל לתהות לאן בדיוק היא לוקחת אותו. "הוא אומר לי, 'מאמי, תני לי להסתובב. לאן הבאת אותי? מה קורה לך? למה הבאת אותי לפה?'". מבחינתו, היא מספרת, אפשר היה באותו רגע לעשות פרסה ולחזור הביתה. היא שכנעה אותו שכיוון שכבר הגיעו, לפחות יראו את הדירה.

ואז הם נכנסו.

המרפסת פנתה אל הפארק, ומול העיניים נפתח הנוף. "סתו אמר, 'מה זה? יש מקומות כאלה בתל אביב? מה זה הדבר הזה?'". קורן זוכרת את השמיים, הירוק והמים המנצנצים. "אתה אומר, אני בחו"ל, אני לא בישראל. מה זה המקום הזה? בטח לא בתל אביב".

אחרי לילות של משאיות ובלוני גז, הניגוד היה כמעט מוחלט. "קמים בבוקר והכול ירוק, אגם ברקע, שמש". לדבריה, ההתאהבות הייתה מהירה.

אבל בדיעבד, הנוף היה רק ההתחלה.

הגיעו בשביל המרפסת, נשארו בשביל הקהילה

כשקורן וסתו בחרו בדירה, הם לא ידעו איזו קהילה תתפתח סביבם. למעשה, כמו לא מעט מהדיירים שהגיעו בשנים הראשונות, גם הם לא בהכרח ראו במקום בית לשנים ארוכות.

היום, כשהיא נשאלת מה היא הכי אוהבת בפארק תל אביב, התשובה הראשונית שלה כוללת את הקהילה, המרפסת והנוף. אבל כשהיא חושבת על זה עוד רגע, סדר העדיפויות כבר משתנה. "עכשיו זה אפילו יותר הקהילה, נראה לי. סתו ואני מדברים על זה הרבה".

היא מדברת על חברויות שנוצרו, על ילדים שגדלים יחד ועל מעגלים חברתיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים. בתקופות מורכבות, לדבריה, המשמעות שלהם אפילו גדלה. "לא יודעת איך שורדים בלי מעגלים, אבל גם ביום-יום. החברים, החברויות, האנשים, הילדים שגדלים ביחד. באמת לא דמיינו שיהיה לנו דבר כזה".

כשהיא מתבקשת להכניס את הקהילה למשפט אחד, קורן מתארת "חבורה של אנשים טובים, איכותיים, שמגדלים את הילדים שלהם ביחד", אבל לא עוצרת שם. מבחינתה, השכנים גם "נותנים כוח אחד לשנייה בתוך הטרלול והג'אגלינג המשוגע של חיינו בין עבודה, ילדים, בית וכל המחויבויות".

"זה איזה עוגן כזה", היא מסכמת, "שעוזר לך לעבור את התרלול של החיים קצת יותר בכיף, בצחוק ובאהבה".

להזמין בריכה ב-Wolt

ויש גם צד נוסף לקורן, שמתגלה כששואלים אותה מה היא עושה בשביל הכיף. לצד העבודה שהיא כל כך אוהבת, ספורט מלווה אותה כבר שנים. בעבר היא אפילו עבדה כמאמנת כושר, והיום היא משחקת פעם בשבוע כדורסל במסגרת מאמאסל, יחד עם שכנות מהקהילה.

החיבור לכדורסל התחיל הרבה קודם. כילדה היא שיחקה במשך שנים, כולל בקייטנות של אס"א ירושלים. ואז מגיע פרט שהיא גאה בו עד היום, גם אם סתו, לדבריה, נהנה לצחוק עליה בגללו: בכיתה ה' היא הגיעה למקום השני בארץ בטורניר "יד הזהב", תחרות קליעות מקו העונשין.

"הוא אומר שזה ההישג הכי פתטי שלי", היא צוחקת. היא, מצדה, ממש לא מתכוונת לוותר עליו.

ואם צריך עוד הוכחה לכך שקורן מעדיפה שהדברים יקרו כאן ועכשיו, מספיק לשמוע על היחסים שלה עם Wolt. "יש לי דחיית סיפוקים של חתול", היא מעידה על עצמה.

באחד מימי הקיץ הילדים רצו בריכה, אלא שהבריכה המתנפחת במרפסת התפנצ'רה. סתו הציע לאלתר בינתיים עם גיגיות ולרכוש בריכה אחרת בהמשך. קורן חשבה אחרת. "אמרתי לו, 'לא, בטוח יש את זה ב-Wolt. "כעבור כ-50 דקות הבריכה כבר הייתה במרפסת, מנופחת ומלאה, והילדים בתוכה".

רק תנו לה בית קפה למטה

אם יש משהו שקורן עדיין הייתה שמחה להוסיף לחיים בשכונה, השאיפות שלה דווקא צנועות. היא לא חולמת על קניון ענק או מתחם בילויים, אלא על הדברים הקטנים שחסרים לה ביום-יום: בית קפה שאפשר לרדת אליו ברגל, מסעדה קרובה, חנות קטנה או מקום לקנות בו כמה דברים בלי להזמין משלוח.

"בית קפה, מסעדה חמודה, איזה חנות בגדים בוטיק, איזה חנות מתנות, שיסגור לי את כל הפינות של היום-יום", היא מפרטת. מבחינתה, מקום כזה יכול גם לחזק עוד יותר את הקשרים בין הדיירים.

ועד שזה יקרה, היא נשמעת די שלמה עם העסקה שעשתה. למי ששוקל לעבור לפארק תל אביב היא לא מנסה למכור חלום מושלם. "לכל מקום בעולם יש יתרונות וחסרונות", היא אומרת. "בסוף זה עניין של סדרי עדיפויות. מה חשוב לך?".

מבחינתה, יש שני דברים שבהם המקום בולט במיוחד: איכות החיים והקהילה. הראשון נמצא ממש מחוץ לחלון. "לפתוח את החלון ולראות ירוק, באמת, זה לא טריוויאלי". את השני, היא מציעה, אי אפשר באמת להבין מתמונות או מתוכניות.

מי שרוצה לדעת מהי הקהילה שעליה היא מדברת, צריך פשוט להגיע אחר הצהריים לגינה ולראות בעצמו.