"אין פארק כזה": שי אגוזי על החיים בין הבמה, הסטארטאפ והשכונה

 

אם אתם גרים בפארק תל אביב, יש סיכוי טוב שכבר ראיתם את שי אגוזי. כנראה בבוקר, וכנראה בריצה. לירון שרון מודה שכך בדיוק היא הכירה אותו: הוא חולף על פניה עם הבנות בדרך למסגרות, בזמן שהיא כבר חוזרת. "אני רציתי להגיד איזה כיף לראות אותך פה רגוע, בלי דופק גבוה, יושב ולא רץ", היא אומרת לו בפתח הפרק.

אגוזי לא מתווכח. שלוש בנות, שעות בוקר צפופות והסעה לגן הן לא מתכון לנחת. אבל יש גם שדרוג באופק: נועם, הבכורה, כבר בכיתה ד' ויורדת לבד. "אם הגדולה תיקח את הקטנות", הוא מחשב, "זה יהיה בכלל שדרוג משמעותי".

הריצה הבוקרית היא אולי גם דימוי לא רע לחיים שלו בכלל. גיל יעקב ולירון מציגים אותו בפתח הפרק כמי ששיחק בבית ליסין, בקאמרי ובסדרות טלוויזיה, וגם כמגשר, כאיש סטארטאפ, כאבא לשלוש וכשכן מהבניין.

גלידריה של דמויות

אגוזי התחיל ללמוד משחק בגיל 30, בבית הספר למשחק בית צבי ברמת גן, ומאז הספיק לא מעט. הוא אוהב במיוחד דמויות שמחוברות למציאות. בבית ליסין, למשל, גילם את המשורר נתן אלתרמן. "יש רפרנס", הוא מסביר, "גם במראה, גם בשפת גוף. אז זה כיף לבסס את זה על סיפור אמיתי".

שנים, הוא מספר, ליהקו אותו בעיקר לתפקידים דרמטיים. הקול, הפנים, האופי הרגשי. אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. "משהו בי נפתח, משהו בי השתחרר", הוא אומר, וזה פתח לו גם את הצד הקומי.

היום הוא משחק שוטר טיפש בקומדיה "הזוג המוזר" בתיאטרון חיפה, ובמקביל בשני תפקידים מצחיקים במיוחד בקבוצת התיאטרון פנתאון, שאומצה על ידי הבימה. כשהוא מנסה להסביר מה מושך אותו במקצוע, הוא מגיע לדימוי מתוק: "זה כמו גלידריה מלאה בטעמים. כל פעם אתה משהו אחר".

ומה קורה ביום שבו פשוט אין חשק? מבחינתו, זה חלק מהמקצועיות. ברגע שעולים לבמה, הכול נשכח. "יש בבמה משהו מאוד מהנה, האינטראקציה הזאת עם הקהל. אתה לא יכול לזייף את זה, ואתה לא יכול להתעלם מזה". ואם צריך להודות, זה גם קצת ממכר.

כשעולה בשיחה ההשוואה לחגיגת גול של כדורגלן, אגוזי מציע מקבילה תיאטרלית משלו: פאנץ' שהקהל מתפוצץ ממנו מצחוק, או דווקא רגע בדרמה שבו האולם כולו שותק. ובכל זאת, על ההשתחוויות יש לו תיאוריה משלו: יש כאלה של דיווה, יש צנועות, יש כאלה שלא נגמרות. לטענתו, אפשר ללמוד הרבה על בן אדם מהדרך שבה הוא משתחווה.

להעתיק בני אדם למחשב

לצד הבמה, אגוזי חי כבר שנים בעולם אחר לגמרי: מחקר שווקים. הוא נכנס לתחום כעוזר מחקר, כשחיפש עיסוק מפרנס שיתחבר לעניין שלו בפרסום, שיווק ואסטרטגיה. עם השנים התמחה במחקר האיכותני: קבוצות מיקוד, ראיונות אישיים, ובעיקר החיפוש אחרי ה"למה" שמסתתר מאחורי התשובות.

היום הוא מנהל את המחקר בסטארטאפ ישראלי שעושה משהו שנשמע כמו מדע בדיוני. לדבריו, בעולם המחקר כבר יודעים לבנות "פרסונות סינתטיות": דמויות דיגיטליות שמשכפלות את האישיות של אנשים אמיתיים. במקום לגייס משתתפים במשך חודשים, אפשר לנהל איתן את הדיון כמעט מיד.

"זה קצת מלחיץ", מודה לירון. אגוזי לא מתווכח, אבל מסביר את היתרון: אפשר להגיע גם לאנשים שכמעט בלתי אפשרי לגייס. הוא מספר על מחקר שעשה עבור חברת משחקים, שהשחקניות שלה הן פנסיונריות מצפון אמריקה שמשחקות בינגו. החברה המקורית התקשרה אליהן אחת אחת. אצלו, הדמויות היו מוכנות תוך רגע.

"אין פארק כזה"

אגוזי הגיע מנתניה, ואשתו ירדן מחולון. כזוג צעיר הם גרו בדירת חדר וחצי במרכז תל אביב, בין דיזנגוף לבן גוריון. אבל כשנועם נולדה, הבעיות התחילו: אין חניה, אין מעלית, ועגלה שצריך לסחוב במדרגות. הוא נזכר בסיבובים הארוכים סביב הבלוק, כשאחד מחכה עם התינוקת והשני מחפש מקום לאוטו.

הם יצאו לחפש בשולי העיר, ונתקלו במקרה במודעה על דירה בבניין דולב. את הדירה עצמה הם לא אהבו. אבל ממול ראו שלט על פרויקט חדש. "היה רק שלט", הוא מספר, "והיה משרד מכירות, על הקרקע, מין צריף כזה". הם נכנסו, ראו את הפארק, וההחלטה התקבלה די מהר.

כשסיפר להוריו שהם קונים דירה ליד פארק, אביו, שמכיר היטב את הארץ, לא השתכנע. "אמר: אין פארק כזה", אגוזי צוחק. "אבא, הייתי שם. הוא אמר: אין פארק כזה". רק כשהגיעו לביקור הראשון, ההורים נכנסו, ראו, והבינו.

קומה מיתולוגית

הם היו מהדיירים הראשונים בפרויקט, בתקופה שבה הכול עוד היה קרטונים ואבנים. לאט לאט הם ראו מי מצטרף. "הייתה לנו קומה מיתולוגית בבניין גפן", הוא נזכר. ארבע דירות, משפחות צעירות, מוזיקאים וחברים טובים, והילדים התחברו מהר. "כנראה שזה סוד הקסם", הוא אומר.

כשנולדה הבת השלישית, המשפחה עברה לדירה גדולה יותר, בתוך הפרויקט. את הדירה הקודמת קנתה פנסיונרית שבאה להתקרב לילדים שלה שגרים באזור. בעיניו, זה בדיוק התמהיל של המקום: משפחות צעירות, אוכלוסייה ותיקה ומבוגרים. "יש פה הכל מהכל", הוא אומר. "כיף להיפגש בבוקר, כיף להיפגש במעלית, כיף לראות את החבר'ה בפארק".

גם גיל ולירון מזדהים. הם הגיעו בתחושה שזו תחנה לשנה-שנתיים, והקהילה הייתה בשבילם שיקול משמעותי בהחלטה להישאר. אגוזי, תשע שנים אחרי, כבר לא רואה כרגע אופציה אחרת.

ומה הוא הכי אוהב כאן? קודם כל את הפארק: רכיבות אופניים, האכלת הברווזים ובריכת הגלים החדשה, שבה, לדבריו, הם עוד לא גולשים, אבל כבר יושבים לאכול. אחר כך את השכנים, את הנוף לקו הרקיע של תל אביב ולשקיעות, ובתור תל אביבי לשעבר שחיפש חניה שנים, גם משהו פחות רומנטי: "את החניה הכפולה אני אוהב".

הכול מתחיל בתקשורת

לירון, שמגישה עם גיל פודקאסט זוגי, לא יכולה לוותר על השאלה: על מה זוגות רבים? אגוזי עבד במשך כמה שנים בגישור גירושין, ומיד מסייג שהוא לא מגשר ותיק. ובכל זאת, יש לו תשובה. "בסוף, הכל מתחיל ונגמר בתקשורת, כנראה".

הקושי, לדבריו, הוא לשמר לאורך שנים את מה שהיה כשהכירו והתאהבו, כשמסביב יש בנות, עבודה וחובות. הרבה פעמים, הוא מסביר, אנשים נפרדים בגלל חוסר התאמה שהיה שם מההתחלה, או שנוצר עם השנים, כשכל אחד התפתח לכיוון אחר ולא נשמרה הליבה הזוגית. על זה מתווספים קשיי החיים, וכאן בישראל, כפי שהוא מזכיר, הם לא חסרים.

מחכים לשדרה

אם יש משהו שחסר לו בשכונה, הוא יודע בדיוק מה: "רחובות שהולכים בהם ברגל". אגוזי אוהב להסתובב בעיר ברגל, וכרגע, הוא מודה, הוא עדיין הרבה עם הרכב או עם הקטנוע. השכונה כבר לא מבודדת, אבל עדיין יש פער שצריך לגשר עליו.

ואם היה לו כל הכסף שבעולם? אחרי שהוא מבקש בחיוך פנטהאוז, הוא חושב על הבנות שלו: פארק הרפתקאות, משהו כמו פארק החבלים בפארק הירקון, רק כאן.

אבל בינתיים הוא סבלני. "זה אמור לקרות", הוא אומר על הרחובות שיחברו את השכונה לעיר. "יהיה פה, וזה יגדל וזה יתחבר". עד אז הוא מחכה לרגע שבו אפשר יהיה פשוט לרדת מהבית, לצאת לשדרה, ולהגיע ברגל לבית הקפה של השכונה.