מהבית עם עצי הפרי למגדלים של פארק תל אביב

 

אם תשאלו את גיל יעקב ולירון שרון מי האיש שמכיר כמעט כל מה שקורה בפארק תל אביב, כנראה שלא תצטרכו לחכות הרבה לתשובה. "תגיד ועד, תגיד אביחי", הם מכריזים כבר בתחילת הפרק השישי של הפודקאסט הקהילתי "הצד השמח של העיר", מבית דוניץ אלעד.

אביחי נעימי אכן מוכר לרבים מדיירי הפרויקט כאחד מאנשי הוועד הפעילים, אבל במקרה שלו הקשר למקום מתחיל הרבה לפני שהיו כאן מגדלים, לובי או מעליות שאפשר להתלונן עליהן. הוא נולד וגדל ממש כאן, בשכונה שנראתה אז אחרת לגמרי.

הוריו הגיעו לאזור בשנת 1957. הבית שבו גדל, הוא נזכר, היה מוקף בעצי פרי. "אין עץ פרי שלא היה לנו בחצר", הוא מספר. אפילו הברית שלו נערכה בבית כנסת שעמד במקום שבו נמצא היום אחד הבניינים.

עשרות שנים אחר כך הוא מתגורר כיום עם אשתו ספיר וילדיהם בפרויקט שנבנה במקום. עבורו, המראה שנשקף היום מהחלון הוא לא רק נוף של שכונה חדשה. זו סגירת מעגל.

"בתור ילד, אם מישהו היה פותח פה מכולת, מבחינתי פתחו פה קניון", הוא צוחק. היום, כשהוא מסתכל על המקום שבו גדל ורואה את המגדלים, הפארק וההתפתחות שממשיכה סביבם, קשה לפספס את גודל השינוי.

הוועד התחיל עוד לפני הבניינים

המעורבות של אביחי בחיים של פארק תל אביב התחילה עוד לפני שהיו כאן חיים לנהל. כשהמתחם היה עדיין בעיקר שרטוטים ותוכניות, הוא החל ליצור קשר עם רוכשים אחרים ולנסות להבין יחד איתם מה צפוי לקרות.

אנשים שקנו דירות בפרויקט הגיעו למפגשים מכל רחבי הארץ, בהם גם מבאר שבע ומהצפון. נוצרה קבוצה, דיירים התנדבו, ובהדרגה החלו להתגבש ועדים לבניינים השונים.

מאז, הטייטל "ועד" דבק בו היטב. לפעמים אפילו יותר מדי.

"למה להיות ועד?", שואלים אותו גיל ולירון את השאלה שכמעט כל מי שמכיר ועד בית פעיל שאל לפחות פעם אחת. אביחי מודה שגם הוא שומע אותה כמעט מדי יום, כולל בבית מאשתו ספיר.

מבחינתו, התשובה קשורה קודם כל לאכפתיות. "זה כן מגיע באמת ממקום של להרים", הוא מסביר. לראות את האזור שבו גדל ממשיך להתפתח, ולעזור לאנשים שחיים בו – מבחינתו זה סיבות טובות להמשיך.

זה לא אומר שאין גבולות. כשמגיעה הודעה בארבע בבוקר בגלל מקרה שבאמת דורש טיפול מיידי, הוא שם. כשהעניין קצת פחות דחוף, הסבלנות כבר עומדת למבחן.

למשל, פעם אחד הדיירים התקשר אליו באחת בלילה כדי לברר מדוע החניה שקיבל אינה נמצאת ליד המחסן שלו. "אני ועד, לא קנית ממני", הוא אומר בחיוך. ובכל זאת, גם במקרה הזה הוא ניסה לכוון אותו למי שכן יכול לעזור.

ממקל קינמון ועד מברגה

אבל בפרק הזה מתברר מהר מאוד שוועד הבית הוא רק חלק מהסיפור. כשאביחי מתבקש לתאר את החיים בפרויקט, הוא חוזר שוב ושוב דווקא לאנשים.

"עד כמה שזה נשמע קיטשי, המתחם פה הוא כמו משפחה", הוא אומר.

והמשפחה הזאת מתבטאת דווקא בדברים הקטנים. נתקעתם באמצע הבישול בלי מקל קינמון או קורנפלור? שולחים הודעה ותוך רגע מישהו מקומה אחרת מציע לבוא לקחת. צריכים מברגה או כלי עבודה? גם לזה כנראה יימצא פתרון אצל אחד השכנים.

בעיניו, החלק החשוב הוא שאין פנקסנות. "זה לא בקטע של נתתי לך בקבוק שמן, תחזיר לי מחר. זה סבבה, קח אחי. כשאני אצטרך אני אבקש משהו".

אותה תחושה עולה גם כשהוא מתבקש להגדיר את הקהילה במילה אחת. התשובה שלו מיידית: "משפחה".

מבחינתו, מספיק לרדת למטה כדי להבין למה. תמיד יש אצל מי לעצור לקפה, עם מי לשחק שש-בש, אצל מי לראות משחק כדורגל או פשוט עם מי להיתקע בשיחה בדרך הביתה.

האקס פקטור כבר לא נמצא רק בפארק

גם גיל ולירון מזהים בפרק תהליך דומה לזה שעבר אביחי, רק מהכיוון ההפוך. הם הגיעו לכאן מבחוץ, מתוך מחשבה שפארק תל אביב יהיה תחנת ביניים. כמעט שבע שנים אחר כך, הם עדיין כאן.

גיל מנסח את השינוי בצורה פשוטה: בתחילת הדרך האקס פקטור של המקום היה הפארק. היום, מבחינתו, זה הקהילה.

אביחי מספר שהוא מכיר לא מעט משפחות שעברו תהליך דומה. הן הגיעו לדירה שהתאימה להן בשלב מסוים בחיים, וכשהמשפחה גדלה והגיע הזמן להשתדרג – הן חיפשו את הדירה הבאה דווקא כאן.

הוא עצמו דוגמה לכך. בתחילה רכש דירת שלושה חדרים בפרויקט. כשהמשפחה גדלה, הוא עשה את המאמץ לעבור לדירת חמישה חדרים, במקום לחפש את השלב הבא במקום אחר.

"אני חושב שזה השכנוע הכי נכון והכי אותנטי", הוא אומר כששואלים אותו מה היה אומר למי שמתלבט אם לעבור לכאן. "לא משנה מה אני אספר, כי בסוף חוויתי את זה על עצמי ואני החלטתי להישאר פה".

בין הכפר של פעם לשכונה של היום

עבור אביחי, הבחירה הזו מקבלת משמעות נוספת בגלל המקום שממנו התחיל.

הוא זוכר חיים אחרים כאן. בית עם חצר, עצי פרי וטבע מסביב. הוא זוכר גם את הטרקטורים שהגיעו יום אחד והחלו להקים את הפארק. לדבריו, הפארק היה "הניצוץ הראשון" שסימן שהאזור עומד להשתנות.

כשגיל ולירון שואלים אותו איפה היה טוב יותר, בכפר של ילדותו או בשכונה של היום, הוא משיב ש"זה עניין של תקופות". כילד, החצר והחופש היו עולם ומלואו. כשמתבגרים, מקימים משפחה ומחפשים מקום מסודר וקבוע. הצרכים משתנים.

גם היום הוא מסתכל קדימה. הוא מדבר על הרצון לראות את תחום החינוך באזור ממשיך להתפתח, ועל התקווה שהמשך הבנייה והפיתוח יביאו איתם עוד שירותים, מסחר ומקומות בילוי.

אבל כשמקלפים את כל אלה, הוא חוזר בסוף לאותה נקודה.

"הגיעו לפה אנשים מקצוות הארץ וחשבו שזו תחנת מעבר", הוא אומר. "באו, הכירו את האנשים, התאהבו באנשים ונשארו פה".

אביחי, כמובן, לא הגיע משום מקום. הוא היה כאן הרבה קודם. אבל אולי דווקא בגלל זה הסיפור שלו ממחיש יותר מכל את השינוי שעבר המקום: מהבית עם עצי הפרי שבו גדל, דרך הטרקטורים והבנייה, ועד למגדלים שבהם הוא מגדל היום את ילדיו.

הנוף השתנה כמעט לחלוטין. מבחינתו, דבר אחד נשאר: התחושה שזה הבית.