"אתה יורד למטה ותמיד פוגש מישהו": דור סנדק על החיים בפארק תל אביב

 

יש שכנים שפוגשים במעלית. יש שכנים שמנופפים להם לשלום מהמרפסת. ויש שכנים שכבר הופכים לחלק מהפסקול של הבית, אלה ששומעים אותם מדברים בחוץ, צוחקים, מארחים חברים, חיים את החיים שלהם ממש קומה מעל.

דור סנדק הוא שכן כזה.

בפרק החמישי של "הצד השמח של העיר", הפודקאסט הקהילתי של דוניץ אלעד בפארק תל אביב, אירחו לירון שרון וגיל יעקב את מי שהם מגדירים כאחד האנשים שהכי קרובים אליהם, פשוט כי הוא גר ממש מעליהם. השיחה התחילה, כמו שקורה לא פעם בין שכנים טובים, בבדיחה על רעשים מהתקרה, המשיכה למרפסות, לשיחות שנשמעות מבחוץ, ולתחושה הזאת שבבניין יש חיים.

"כשאתם הרבה במרפסת, כשנעים בחוץ ואין רוח, תמיד כיף שאתם באזור", אמר להם דור. "זה כיף. זה כמו להיות בבניין, אבל גם להרגיש שכונה".

המשפט הקטן הזה היה אולי נקודת הפתיחה הטובה ביותר לשיחה כולה. כי בפרק עם דור, השאלה האמיתית לא הייתה רק מי הוא, אלא איך שכונה חדשה בתוך עיר גדולה הופכת למקום שבו אנשים באמת מכירים אחד את השני.

מהקיבוץ אל הבניין

דור סנדק, בן 44, גר בתל אביב ב-11 השנים האחרונות. לפארק תל אביב הוא הגיע עם בת זוגו, שגדלה בשכונה, אחרי תקופה בירושלים וקצת בשכונת שפירא. הם עברו לבניין אלון כשהבניינים הראשונים בפרויקט רק קמו, מה שהופך אותו לאחד הדיירים הוותיקים במתחם החדש.

הוא אבא לעומרי ומעיין, ובשנה האחרונה עשה שינוי מקצועי משמעותי: אחרי שנים שבהן עבד בין היתר כמורה וכגנן, הוא למד סיעוד והפך לאח במחלקה פנימית באיכילוב.

"אני לא בן אדם שיכול להיות במקום שלא טוב לו", הוא סיפר. "העבודה זה משהו שלוקח חלק גדול מאוד מהחיים שלנו, אז נראה לי סביר שנרצה שהחלק הזה יהיה מועיל, נעים ומעניין, ושאנחנו מתפתחים בו".

המשפט הזה מספר לא מעט על דור. הוא לא מדבר על קריירה במונחים של סטטוס, אלא במונחים של משמעות. הוא מחפש מקום שבו הוא יכול להיות מועיל, לפגוש אנשים, לעזור במצבים מורכבים, להביא את עצמו. אולי בגלל זה, גם כשהוא מדבר על העבודה בבית החולים, וגם כשהוא מדבר על החיים בבניין, חוזרת אצלו אותה נקודה: אנשים.

"אני אוהב בני אדם", הוא אומר בפשטות. "אני אוהב משחקים שכולם מנצחים בהם, אם אפשר. אני איש קבוצה".

קפה שחור לירקן

לפעמים, כדי להבין קהילה, לא צריך אירוע גדול או נאום יפה. מספיק רגע קטן.

במקרה של דור, הרגע הזה מגיע בכל שבוע, כששחף הירקן מגיע לשכונה. לפני שהוא מתחיל למכור עגבניות, צנוניות ושאר ירקות, דור דואג לו לקפה. גם העובד שלו מקבל תה.

זה אולי נשמע כמו פרט קטן, אבל בדיוק בפרטים כאלה נוצרת שכונתיות. דור רואה אדם שעומד שעות מול אנשים, עובד, מחייך, נותן שירות, ואומר לעצמו: מגיע לו רגע אחד של קפה שחור טוב לפני שמתחיל היום.

"אני רואה את הבן אדם", הוא הסביר. "הוא תקוע שם ארבע שעות מול אנשים שחופרים לו, והוא צריך להיות נחמד. שיהיה לו איזה קפה קטן".

קיבוץ בבניינים

דור הגיע במקור מקיבוץ, ולכן ההשוואה בין החיים שם לבין החיים בפארק תל אביב עלתה כמעט מעצמה. מצד אחד, הוא מודה שאין תחליף לקיבוץ. לכל אחד יש שם את השקט שלו, את הטבע שלו, את הקצב שלו. מצד שני, הוא רואה גם משהו מוכר במקום החדש שבו הוא חי.

"אנחנו בקצה של העיר", הוא אמר. "כאן הבניינים נגמרים ויש בחוץ טבע, גינות, עצים, מרחבים, סוסים, ברווזים, תרנגולות, טווסים. זה כבר מאוד לא עיר במובן הקלאסי".

אבל הטבע הוא רק חלק מהעניין. החלק המשמעותי יותר הוא המפגש.

"אתה רוצה או לא, אתה פוגש את השכנים שלך באזור שהוא נעים ופתוח", הוא אמר. "נוצרים מפגשים מעצם איך שזה בנוי".

גיל קרא לזה "קיבוץ בבניינים". דור הסתייג קצת, כי קיבוץ זה לא באמת, אבל כן הסכים שיש כאן משהו בסטייט אוף מיינד. יורדים למטה, רואים פרצוף מוכר, מתעכבים לעוד עשר דקות, הילדים גדלים יחד, יש ירקן קבוע, יש אנשים שפוגשים שוב ושוב, יש קהילה שמתהווה תוך כדי תנועה.

"אתה יורד למטה ותמיד פוגש מישהו. אין דבר כזה שאתה לא נתקל בפרצוף אחד שאתה מכיר", אמר גיל, ודור הסכים. "פתאום אתה יורד לשנייה ומתעכב עוד עשר דקות כי פגשת מישהו".

לא מושלם. אמיתי

מה שהיה יפה בשיחה עם דור הוא שהיא לא ניסתה לצייר תמונה מושלמת מדי. קהילה, כמו שהוא מתאר אותה, היא לא מקום שבו כולם תמיד מסכימים, מחייכים ומתנהלים בהרמוניה מלאה. קהילה היא מקום שיש בו גם חיכוכים, דעות שונות, גבולות, ויכוחים, אנשים שמגיעים מרקעים שונים ולומדים לחיות יחד.

"יש פה קהילה מאוד מגוונת", הוא אמר. "יש אנשים שגדלו כאן, יש אנשים שבאו מהעיר וממקומות אחרים, מהכול. והגיוון הזה גם מביא אתו כל מיני חיכוכים, הסכמות ותפיסות עולם שונות".

במקום לראות בזה בעיה, דור מתייחס לזה כחלק טבעי מתהליך הגדילה של המקום. אנשים רבים, לומדים את הגבולות, עוברים דברים יחד, ממשיכים לצחוק, להתווכח ולהיפגש. כך, לאט לאט, נוצרת שכונה.

כשביקשו ממנו להגדיר את הקהילה בשלוש מילים, הוא בחר: "מסגסגת, צבעונית ומתפתחת".

זו כנראה אחת ההגדרות המדויקות ביותר לקהילה צעירה. היא עוד לא סגורה על עצמה לגמרי, עדיין מתעצבת, עדיין בודקת מה היא. אבל היא חיה, נוכחת, תוססת, וכל הזמן נבנית.

מה עוד חסר?

כמו לכל שכונה מתפתחת, גם לפארק תל אביב יש עדיין חלומות פתוחים. כששאלו את דור מה היה רוצה שיהיה באזור ועדיין אין, הוא ענה בלי להסתבך: פאב נחמד, מקום מפגש שכונתי, משהו שאפשר לרדת אליו בערב בלי לנסוע לשום מקום.

וכשגיל ולירון הרחיבו את השאלה ושאלו מה היה מקים אם היה לו כל הכסף שבעולם, דור חזר, כמובן, לעולם שמחבר בין טבע, קהילה ונתינה: חווה חקלאית גדולה בפארק, חלקית קהילתית, אולי עם חיות, אולי עם תרפיה.

זה נשמע כמו חלום של קיבוצניק בעיר. אבל בפרק הזה, נדמה שזה בדיוק היה הסיפור: לא ניסיון להפוך את העיר לקיבוץ, אלא למצוא בתוך העיר רגעים קטנים של קיבוציות. מפגש, עזרה, קפה, ילדים שגדלים יחד, ירקן שמכירים בשם, שכנים שצוחקים במרפסת, ומישהו שתמיד עוצר רגע לראות את האדם שמולו.

ניפגש בין הבניינים

לקראת סוף הפרק, גיל אמר לדור משפט יפה: "אם יש פלטה של צבעים, אתה חד משמעית אחד הצבעים בפלטה הזאת".

זה אולי נשמע כמו מחמאה אישית, אבל בעצם זו גם דרך טובה לתאר קהילה. היא לא בנויה מאנשים דומים, אלא מצבעים שונים. אחד מביא קפה לירקן, אחת פעילה בקבוצות, אחד יורד לגינה עם הילדים, אחרת מארגנת אירועים, ויש מי שפשוט עובר בדרך, אומר שלום, ונתקע לשיחה של עשר דקות.

בפארק תל אביב, לפחות לפי דור, השיחות הקטנות האלה הן לא הפרעה לחיים. הן החיים עצמם.

ובמובן הזה, המשפט הקבוע שסוגר את הפודקאסט, "ניפגש למטה בין הבניינים", קיבל בפרק הזה משמעות מדויקת במיוחד. כי לפעמים זה כל הסיפור: לרדת למטה, לפגוש מישהו, ולהרגיש שאתה לא גר רק בבניין. אתה גר בשכונה.