בית קפה בלובי, ג'ימבורי במקלט: סודות ה"חללים המשותפים"

כל מי שצפה בסדרות או סרטים אמריקאים, מכיר את חדר הכביסה המשותף של הבניין כמקום שבו נוצרות סיטואציות קומיות לצד היכרויות רומנטיות. זהו כלי תסריטאי יעיל, אבל גם כורח המציאות: כשאנשים חולקים שטחים משותפים, הם מתחילים לייצר אינטראקציה וקשרים שלא היו נוצרים במקרים אחרים.

התפיסה הזאת נשענת על הגיון של תכנון ערים ואורבניות. אחרי הכל, הערים הפופולריות והתיירותיות ביותר בעולם, הן הערים שמייצרות מקסימום אפשרויות לחיבורים אנושיים קטנים וגדולים בשלל דרכים. התובנות האלה נכונות באותה מידה כשיורדים מהרמה העירונית לרמה השכונתית, וגם לרמת הבניין.

"דמיינו תרשים של עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול", אומרת רשא זרייק, אדריכלית בקבוצת דוניץ-אלעד. "העיגול החיצוני ביותר הוא העיר, והאופי שלה משפיע על השכונות, שבתורן משפיעות על הבניינים והבניינים משפיעים על הדירות. אם תכננו עיר שכולה כבישים ומגדלים, יצרנו עיר שינה. בשביל למצוא מסעדה או בית קפה, בשביל לקנות חלב או בשביל לפגוש אנשים – צריך להיכנס לרכב ולנסוע. אנשים לא רוצים לגור במקומות כאלה לאורך זמן".

ואכן, יותר ויותר ערים בישראל מתחילות להיפתח לרעיון של תכנון מוטה קהילתיות, שמשפיע גם על התכנון של השכונות והבניינים. אחד מהמאפיינים החשובים ביותר בהקשר הזה הוא חללים משותפים, בדיוק כמו אותו חדר כביסה אמריקאי.

"יש תפיסות שגויות שהשרשנו לאורך שנים וקשה לנו להיפטר מהן", מסביר אסף יוגב, סמנכ"ל שיווק בקבוצת דוניץ-אלעד. "יש מקומות שבהם אנשים משלמים 40 ו-50 אלף דולר למטר רבוע. אז במקום לבזבז שישה מ"ר, שהם רבע מיליון דולר, על מכונת כביסה, מייבש וסל כביסה, אפשר להרוויח את השטח הזה ולהוציא את הכביסה לחלל משותף. מה עשינו פה? הרווחנו שטח דירתי יקר שאפשר להשתמש בו, השארנו את הפונקציונאליות של הצורך לכבס – וגם יצרנו אמצעי טבעי לאינטראקציות בין שכנים".

חללים גמישים למגוון שימושים

חדר הכביסה הוא כמובן רק דוגמה אחת קטנה לאינספור אפשרויות לניצול חכם של שטחים ציבוריים משותפים. יוגב טוען שהשימושיות של החללים נגזרת מהאופי והצרכים של הדיירים. הם יכולים לשמש פנסיון לכלבים, חדר משחקים או חלל עבודה משותף, ואלו רק דוגמאות על קצה המזלג. לכן, קיימת חשיבות גדולה לתכנון של שטחים כאלה עוד לפני התחלת הבנייה.

"התהליך של בניית שטחים קהילתיים מתחיל מניתוח של הסביבה ושל הדיירים", מסבירה זרייק. "אנחנו צריכים להבין מה סוג האוכלוסייה שעומדת להתגורר באזור, מה קיים בסביבה שלה ומה הצרכים שלה, ולהבין איזה אפשרויות יש לנו לייצר חללים קומתיים, תת-קרקעיים או קרקעיים.

השלב הבא הוא ניסיון לייצר חללים גמישים ככל הניתן, כך שיאפשרו לדיירים להשתמש בהם לצרכים מגוונים. החללים הקרקעיים, בעיקר בקומות הכניסה לבניין, מייצרים חיבור בין העולם החיצון לבין האינטימיות של הבניין. הם נהנים מאור טבעי ומגישה נוחה לכניסה וליציאה, ולכן אידיאלים לפעילויות של אירוח אנשים מבחוץ, למשל בית קפה קטן או שוק איכרים שכונתי.

"זה שלב ביניים מאוד חמים שנמצא בין הדירה הפרטית לעולם שבחוץ", מסבירה זרייק, "מצד אחד לא בא לי להיות סגורה בדירה, אבל מצד שני אני לא רוצה גם להתרחק יותר מדי – אז יש לי אפשרות לחוות את העולם מבלי לצאת אליו פיזית".

השימושיות של חללים קומתיים או תת-קרקעיים לוקחת בחשבון שהגישה אליהן מסובכת למי שאינם דיירי הבניין, מכיוון שנדרש לא רק להיכנס לתוכו אלא גם לעלות במעלית. כך, חלל קומתי משותף יכול להיות מוקדש לאחסון אופניים או עגלות תינוק, כדי לחסוך שטח אכסון יקר בדירה, בעוד חללים תת-קרקעיים יכולים לשמש כשטח לאירוח חוגי פילאטיס של תושבי הבניין, או חדר משחקים לילדים בסגנון ג'ימבורי.

מועדון דיירים עם מטבח לארוחות ילדים

היופי בתכנון גמיש הוא היכולת להפוך את החללים למודולריים תוך כדי היממה. קחו למשל חלל משותף בקומת הקרקע. בבוקר הוא משמש כחלל עבודה פתוח לדיירים שעובדים מהבית, בצהריים הוא יכול להיות מוסב לחדר אוכל שבו מוגשות ארוחות לילדים שחוזרים מבית הספר, ובערב הוא יהפוך לחדר כושר.

"אם בונים את החלל באופן נכון, עם אפשרות לחלוקה פנימית, אפשר לארגן ולסדר אותו בקלות לשימושים שונים לאורך היום, ולענות על צרכים של קהלי יעד שונים", אומרת זרייק. "זאת ממש ההגדרה לאיכות חיים. נניח שאני אמא לשני ילדים ולא נוח לי לכבס בחוץ, אבל אני גם אשת קריירה ואין לי הרבה זמן לבשל. אם החלל המשותף יכול להפוך בערבים למועדון דיירים עם מטבח, שכל יום מישהו מבשל בו לכולם – זה כלי מדהים בשבילי גם להכיר את השכנים וגם להוריד ממני את הצורך למצוא סידור לעניין האוכל".

לגמישות הזאת יש חשיבות עצומה גם בראייה ארוכת טווח של חיי הבניין. "אם בתחילת הדרך הבניין שלנו מורכב ממשפחות צעירות, אז הגיוני שנרצה שיהיה לנו חלל לג'ימבורי למשל, או מקום לאכסן בו עגלות", מסביר יוגב, "אבל בעוד עשר שנים הילדים יגדלו והחללים האלה יופנו לשימוש אחר. נניח, חדר אופניים ומועדון משחקים. יש כאן מעגלי שייכות שמתפתחים עם חיי הדיירים, וזה גם מה שמשאיר את כולם יחד לאורך זמן. ברגע שיש לי פתרון לדברים שחשובים לי ולמשפחה שלי, אין סיבה שאחפש לעבור למקום אחר". 

החשיבות הזאת כל כך גדולה, עד שיזמים רבים מעדיפים לוותר על דירות בקומות קרקע לטובת חללים משותפים. "נכון שלכאורה יש כאן ויתור על אפשרות למכור עוד מטראז' ועוד דירה, אבל השטח הזה חשוב הרבה יותר כדי לייצר את הקהילתיות, שתביא אנשים לרצות לגור כאן שנים ארוכות ולמשוך לכאן חברים ומשפחה. אנחנו לא מוכרים לאנשים ארבע קירות, אנחנו מוכרים איכות חיים ואין יותר איכות חיים מהחיבורים והפעילויות האלה". 

פוד טראק וירקן על המדשאה

הביטוי היפה ביותר של מעבר מחלל פרטי למשותף נוצר בפעילויות קהילתיות מאורגנות. "יש לנו, למשל, חלל פתוח ליד מדשאה שניתן גם לקירוי", מספרת מעיין יוגב, מנכ"לית חברת "שכנים", המקימה ומתפעלת חיי קהילה. "אז פעם בשבוע מביאים פוד טראק ואנשים יורדים עם שמיכה ויושבים על הדשא בצהרי שישי ואוכלים שניצל בתוך חלה, ומתחברים ומבלים זמן איכות. ביום אחר מביאים חביות בירה ויושבים כאן בערב באווירת זולה, וביום השלישי זה המקום שהירקן מגיע ופותח סחורה. ככה מייצרים קהילתיות שמתאימה לכולם".

בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, הקהילתיות הזאת יכולה להיווצר לא רק במגדלי יוקרה או אזורים אמידים. "אחת הקהילות שלנו היא בפארק ת"א, והאוכלוסייה היא ממש לא אלפיון עליון", מסבירה יוגב, "אבל אין שום צורך בזה. הדברים מגיעים מתוך הקהילה עצמה. בעלי מקצוע באים להרצות לשכנים או להרים סדנת אוכל במחירי עלות, וספקים מגיעים להציע מחירים שמותאמים ליכולות של הדיירים. לא צריך להיות עשיר כדי לבנות את הקהילה הזאת, רק לקחת את החללים ולהשתמש בהם נכון".