האישה שהפכה את המגדלים לקהילה
כשמעיין יוגב פרבר החלה לבנות קהילה בפארק תל אביב, לא כולם היו בטוחים שזה יעבוד. היום גם היא מודה שהתוצאה עלתה על כל הציפיות. קבלו את פרק 4 בפודקאסט "הצד השמח של העיר"
מעיין יוגב פרבר (מימין) עם צמד המנחים
בכל שכונה יש דברים שרואים מיד: הבניינים, הגינות, הלובי, הפארק הסמוך. ויש דברים שלוקח זמן להבין עד כמה הם משמעותיים. בפארק תל אביב של דוניץ אלעד, אחד הדברים האלה הוא הקהילה. זו שנמצאת באפליקציה, בתוכנית החודשית במעלית, בהודעות הווטסאפ, בפעילויות לילדים, במפגשים למבוגרים, במסיבות הדיירים, ובעיקר בתחושה שכמעט תמיד יש עם מי לדבר, את מי לפגוש ועל מי להישען.
בפרק הרביעי של הפודקאסט הקהילתי "הצד השמח של העיר", בהגשת גיל יעקב ולירון שרון, מתארחת מי שאחראית במידה רבה לכך שהדבר הזה קרה: מעיין יוגב פאבר, מייסדת ומנכ"לית Do Communities, חברה שמקימה ומנהלת קהילות בשכונות מגורים, מתחמי עסקים וארגונים.
עבור מעיין, החזרה לפארק תל אביב היא גם חזרה למקום שבו התחיל הסיפור המקצועי שלה בתחום. "זו הקהילה הראשונה שלנו", היא נזכרת גאווה. וגיל ולירון ממהרים להזכיר לה שקהילה ראשונה היא קצת כמו אהבה ראשונה – משהו שלא באמת שוכחים.
להביא את הקיבוץ אל תוך העיר
מעיין הגיעה לעולם הקהילות אחרי שנים בתחומי השיווק והאופנה. כשיצאה לעצמאות היא חיפשה רעיון חדש, כזה שייתן ערך אמיתי גם ליזמים וגם לדיירים.
פארק תל אביב היה אז שכונה צעירה בתחילת דרכה. דיירים חדשים נכנסו לבניינים, רבים מהם עדיין לא הכירו זה את זה, וסביבם נבנתה מציאות עירונית חדשה. שם עלה הרעיון: אם אנשים מדברים כל הזמן על הקסם של קהילה במושבים ובקיבוצים, אולי אפשר ליצור תחושה דומה גם בתוך מגדלים בעיר.
"יש כאן כמות משפחות שלא מביישת אף מושב או קיבוץ, רק בהרבה פחות מטרים רבועים", היא אומרת. הרעיון היה לקחת את מה שאנשים מחפשים מחוץ לעיר, ולהכניס אותו אל תוך החיים העירוניים.
אבל הדרך לשם לא הייתה מיידית. בשנים הראשונות, היא מספרת, היו לא מעט רגעים מתסכלים. אנשים לא תמיד הבינו מה זה אומר "קהילה", לא תמיד הגיעו לפעילויות, ולא תמיד התחברו מיד זה לזה.
"היו הרבה רגעים שאמרתי לעצמי שזה לא יעבוד", היא מודה. אלא שעם הזמן, ובעזרת מנהלות הקהילה, הפעילויות, המפגשים והכלים הדיגיטליים – משהו התחיל לזוז. לאט לאט, מה שנראה כמו ניסוי הפך לשגרה.
כשהקהילה מתחילה לרוץ לבד
אחת השאלות המרכזיות בפרק היא מה בעצם הופך קהילה לחזקה. מעיין מסבירה שיש שני דברים שהיא בוחנת כמעט בכל פרויקט: האם החוויה שמחברת את האדם לקהילה היא חזקה ומתמשכת, והאם החיבור לקהילה הוא חלק מהזהות שלו.
במקרה של שכונת מגורים, היא אומרת, מדובר בחיים עצמם. זה לא תחביב, לא אירוע חד פעמי ולא קבוצת עניין זמנית. זה הבית, הילדים, השכנים, אחר הצהריים בגינה והמפגשים הקטנים של היום יום.
לכן, כשהקהילה עובדת, היא כבר לא נשארת רק בידיים של מי שמנהלת אותה. הדיירים מתחילים ליזום בעצמם: מפגשים, מסיבות, הרצאות, פעילויות ושיתופי פעולה. מבחינת מעיין, זה הרגע שבו יודעים שהקהילה באמת הצליחה.
"קהילה מצליחה זו קהילה שהחברים בה כבר מתחילים ליזום דברים לבד", היא אומרת. ובפארק תל אביב, לדבריה, זה קורה ביג טיים".
גיל ולירון מתארים את זה מהצד של מי שחיים בתוך השכונה. הם מספרים שבעבר היו מציגים לחברים את המקום דרך הפארק, הלוקיישן והנוחות. היום, הם אומרים, הדבר המרכזי שהם מספרים עליו הוא האנשים.
"כל החברים שלי גרים כאן", אומר גיל. "יש גם פארק, אבל כל הקטע פה זה שאנחנו בגינה ליד הנדנדה עם הילדים, לא מצליחים לסיים שיחה, ואז אומרים: טוב, נתראה בערב במרפסת ונמשיך".
רשת ביטחון בזמן משבר
הכוח של הקהילה בולט במיוחד ברגעים קשים. במהלך הפרק מתייחסים גיל, לירון ומעיין למציאות של מלחמה, ילדים בלי מסגרות, הורים מותשים וחוסר ודאות יומיומי.
בתוך כל זה, הפעילות הקהילתית מקבלת משמעות אחרת. הפעלות לילדים, שעת יצירה, שעת סיפור, מפגשים בפנטהאוז או ערב דרינקים להורים אינם רק "תוכן". הם הופכים לעוגן.
גיל ולירון מספרים שבתקופה הזו הם מרעננים כל הזמן את האפליקציה, מחכים לראות מה הפעילות הבאה, ומרגישים שמישהו חושב יחד איתם איך להעביר עוד יום מורכב.
מעיין מוסיפה שמשברים, למרות הקושי שבהם, חושפים את הכוח האמיתי של קהילה. "אין כמו משבר טוב בשביל לחזק את מה שקורה בקהילות", היא אומרת. כשהאנשים יורדים למטה, נפגשים, מביאים את הילדים ומגלים שהם לא לבד, החיבור מקבל עוד שכבה.
החלום הבא: בית קפה שהוא קצת חדר אוכל
לקראת סוף הפרק נשאלת מעיין מה לדעתה עוד חסר בשכונה. התשובה שלה מגיעה מהר: בית קפה.
אבל לא סתם בית קפה.
היא מדמיינת מקום שמותאם באמת לחיים של הקהילה: בבוקר אפשר לעצור בדרך לבית הספר ולקחת סנדוויצ'ים; בצהריים הילדים חוזרים ומקבלים ארוחה מוכנה; אחר הצהריים יש קפה להורים; ובערב המקום הופך לבר יין קטן.
גיל ולירון מתלהבים מיד. מבחינתם, זה בדיוק הדבר שיכול להשלים את החוויה. מקום שאפשר לרדת אליו בכפכפים, לפגוש שכנים, לעבוד קצת, לשתות משהו או פשוט להמשיך את השיחה שהתחילה בגינה.
החלום הזה מתחבר היטב למה שכבר קורה בשכונה: קהילה שמייצרת לעצמה חיים מלאים בין הבניינים, ומחפשת עוד מקומות שבהם הם יכולים להתרחש.
הגשמת חלום של כל הצדדים
כשמעיין מתבקשת להגדיר את קהילת פארק תל אביב, היא אומרת שזו "שכונה שהיא חלום". לא רק עבור הדיירים, אלא גם עבורה. במובן מסוים, היא מסבירה, הקהילה הזו היא הוכחה לכך שהרעיון שאיתו יצאה לדרך באמת יכול לעבוד.
גיל ולירון מסכמים את זה מהצד שלהם בפשטות: הם עברו לפארק תל אביב בלי לדעת אם יישארו, אבל מה שהשאיר אותם שם יותר משבע שנים הוא לא רק המיקום או הדירה. זו הקהילה. ערך שהם אפילו לא ידעו שהם צריכים.
בסוף הפרק, מעיין מספרת שיש רגעים בעבודה שבהם היא אומרת לעצמה: "זו הסיבה שאני אוהבת את העבודה שלי". והשיחה הזו, עם שני דיירים שחיים את מה שהיא התחילה לבנות לפני שנים, היא בדיוק רגע כזה.