החלוצה של השכונה: שירה קמרי על המהפך המקצועי ועל החיים ב"קיבוץ" של פארק תל אביב

בכל בוקר, בשעה 7:25 בדיוק, מתרחש מפגש קבוע ברחבה שבין המגדלים של פרויקט "פארק תל אביב". מדובר בהורים בשכונה, שמתגודדים בעודם ממהרים לשלוח את הילדים לבית הספר המקומי לאמנויות. ובתוך הריצה של הבוקר, קשה לפספס את שירה קמרי.

"אלו לא הרגעים הזוהרים של היום שלי", היא צוחקת. זה קורה בפרק השלישי של הפודקאסט הקהילתי "הצד השמח של העיר" מבית דוניץ אלעד, בהגשתם של יוצרי התוכן והשכנים לפרויקט, גיל יעקב ולירון שרון. "כשיוצאים מהבית בחורף, אני יורדת עם פליז שמכסה את הפיג'מה, בזמן שלירון עושה לי רגשי נחיתות כשהיא כבר מתוקתקת בבגדי ספורט בדרך לאימון".

מכיוון שבעלה של שירה, אסף, הוא מעצב שיער עצמאי שמנהל עסק משלו ויוצא לעבודה בשעות המוקדמות, משימת הפיזורים נופלת עליה. אלא שהחלק האהוב עליה ביום מגיע מיד אחרי שהשקט חוזר לשכונה: "אני נורא אוהבת את הרגע הזה שכולם יוצאים מהבית ואני נשארת לבד. הכל מסודר כמו שאני אוהבת, שום דבר לא עקום". המשפט הזה מעורר ויכוח משעשע באולפן, ומוליד שיחה על הדינמיקה הזוגית, על שלום בית ועל מי באמת אחראי לפנות את הזבל לפיר שבקומה.

לרקוח שיקויים עם שורשים מאיראן

במשך שנים שירה הייתה מוכרת בתעשייה בעיקר כמאפרת מצליחה שעובדת עם השמות הגדולים בישראל. אלא שאז הגיעה הקורונה, השביתה את עולם האירועים והושיבה אותה בבית. "היו חרדות, הרגשתי שהעולם הישן נגמר והחיים שהיו לי לא הולכים לחזור", היא מספרת בגילוי לב.

בגיל 32 היא החליטה לחשב מסלול מחדש, ובמקום לפנות לתחומים משיקים כמו ציפורניים או איפור קבוע, בחרה ללכת עמוק יותר – לעולם רפואת הצמחים והנטורופתיה.

הבחירה הזו החזירה אותה ישירות אל השורשים המשפחתיים: "סבא שלי בפרס, באיראן, היה רופא צמחים. הוא ידע איזה צמח מטפל בחום או בפריחות. בארץ הוא נטש את זה כי לא היו את הצמחים המתאימים, אבל בגיל 32 פתאום הרגשתי שאני צריכה להתקרב למקורות".

כיום היא מנגישה את העולם הזה ברשתות, חולקת טיפים נגד הפחד האנושי מהזדקנות ומחלקת מרשמים טבעיים – החל מהוספת שורש מקה לקפה לאנרגיה מוגברת, ועד לשימוש בוולריאן ופסיפלורה להרגעת חרדות.

"יש אנשים ליפול עליהם"

הקהילה בפארק תל אביב של דוניץ אלעד מתגלה בכל פרק מחדש כרשת ביטחון אנושית. המגיש גיל יעקב משתף במהלך הפרק בסיפור אישי מרגש על בנם תום, ששבר את הרגל בפסח האחרון. "חזרנו מבית החולים, ותוך רבע שעה את ועדן הילד שלך הייתם אצלנו בבית כי הוא נורא דאג לו". גיל מודה שהרגע הזה נחקק אצלו: "הגענו לשמונה מגדלים כאלה מבטון, ולא ידעתי מי האנשים. חמש שנים אחרי, אני מוצא את עצמי עם אנשים שנעים איתם בלב. יש לי אנשים ליפול עליהם".

שירה, שמגדירה את עצמה כאדם אמפתי, מסבירה שמדובר במציאות ייחודית: "בתל אביב בתוך בניינים הרבה פעמים חושבים שזה קר ומנוכר ואין הדדיות, וזה משהו שכן קיים פה מאוד". עבורה, כמי שמשפחתה המורחבת רחוקה (הוריו של אסף מתגוררים ועובדים בזיכרון יעקב), החיבור לשכנים הופך למשפחה האלטרנטיבית.

גאוות יחידה וגעגוע לקפה

שירה היא אחת החלוצות האמיתיות של הפרויקט – היא מתגוררת במתחם כבר 9 שנים, עוד מהימים שהיו בו רק שלושה בניינים ראשונים. היא נזכרת בבאסה של חופשת הלידה הראשונה שלה שם: "לא היה לי לאן לרדת למטה, הייתי תמיד צריכה להניע את האוטו כדי לעשות סיבוב חוץ מהפארק. היום, אם הייתי צריכה להעביר פה חופשת לידה, זה עולם אחר לגמרי".

כיום יש לה גאוות יחידה מובהקת לבניין שלה, בזכות חדר הכושר והלובי המשופץ. הפנטזיה הגדולה שלה היא לא אומגות מטורפות לים, אלא פשוט מקום סטייליסטי ונקי מתחת לבית, שאפשר לרדת אליו בכפכפים, לשתות קפה טוב, לעבוד או לפגוש חברה בשמש.

"גם כשאני מחפשת להגדיל את הבית, אני מחפשת לעשות את זה פה בפרויקט כי טוב לנו", היא אומרת. "לגור ליד פארק ולחוות את הירוק הזה – זה משמעותי מאוד".