"הדיירים שלנו זקוקים לקהילה, ואני שמחה לבנות אותה עבורם"

 

לאחר כמה שנים בעולם השיווק, ספיר דה מדינא (26) חיפשה אתגר חדש. "שמעתי שמחפשים מנהלת קהילה אצלנו", היא נזכרת. "בהתחלה לא ממש הבנתי את המשמעות, זה נשמע לי משהו חדש ולא מוכר, אבל החלטתי להגיע לראיון אצל סמנכ"ל השיווק, אסף יוגב".

מרגע שנכנסה למשרדים לראיון הראשון, הרגישה שהגיעה למקום הנכון. "אסף קידם את פניי בחיוך רחב ובמאור פנים, הוא גרם לי להרגיש בבית", היא מספרת. "ידעתי שזה מקום טוב כבר מהרגע הראשון".

את תחושת השייכות הזו חווים גם הדיירים בפרויקטים שלנו. השכנים שהם פוגשים במעלית, ההורים שאיתם הם מבלים בגינה הקהילתית והחברים איתם הם נפגשים באירועי החג – כל אלה לא קורים במקרה. מאחורי הקשרים האנושיים עומדת ספיר דה מדינא, מנהלת הקהילות של דוניץ אלעד – האישה שתפקידה הרשמי הוא להפוך שכנים לחברים.

"אנחנו בונים קהילות, לא רק בניינים"

כששומעים "חברת נדל"ן", רוב האנשים חושבים על מנופים ותוכניות בנייה. אצלנו, העבודה לא מסתיימת עם מסירת המפתחות – להיפך, שם היא רק מתחילה. לפני כשנה הוחלט לפתוח תקן חדש לניהול קהילות, אליו נכנסה ספיר בטבעיות.

אז מה זה אומר להיות מנהלת קהילה?

"האמת שגם אני לא ממש הבנתי בהתחלה", היא מודה. "כשבאתי לראיון עם אסף, הוא הסביר לי איך אנחנו רואים את התפקיד. השיחה שלנו גלשה גם לחיים האישיים – בדיוק התחתנתי וחלקתי אתו את ההתרגשות".

אחרי הריאיון הראשון, הם נפגשו שוב בפארק תל אביב בשכונת הארגזים. "המקום החדש שנבנה שם הרשים אותי עמוקות", היא אומרת. "שם הבנתי שאנחנו באמת בונים קהילה ומשקיעים הרבה מעבר לבנייה עצמה".

איך זה עובד בפועל?

"זה שילוב של הרבה אלמנטים. למשל, בכל חג אנחנו עושים יריד בין הבניינים – הדיירים מכינים ומוכרים דברים לחג, וזה יוצר מפגשים ושיחות. יש גם גינה קהילתית עם אירועים כמו הדלקת נרות בחנוכה או יום עבודה משותף בט"ו בשבט. בקבוצות הווטסאפ של הבניינים מתנהלים אינספור שיתופים – חיפוש בייביסיטר, מסירת חפצים, פרסום עסקים מקומיים.

הסיפור הכי חמוד בעיניי הוא על שתי נשים שהגיעו למפגש אימהות וגילו שהן גרות דלת ליד דלת. היו להן ילדים באותו גיל, והן הפכו לחברות נפש – אחת קיבוצניקית והשנייה עירונית. בלי הפעילות הזו, הן כנראה לא היו נפגשות לעולם".

"הכי קשה זה להוציא אנשים מהבית"

הקהילה הראשונה נבנתה בשכונת הארגזים והפכה למודל לפרויקטים נוספים: קריית האמנים בראשון לציון, עם שישה בניינים (בעתיד 14); ואפטאון באשדוד, שאוכלס לאחרונה וצפוי לגדול לארבעה בניינים.

"בניית קהילה היא תהליך שלוקח זמן, אבל כשהוא מצליח – הוא משנה חיים", אומרת ספיר. "גם השכונות עצמן מקבלות תדמית חדשה ומבוקשת יותר למשפחות צעירות".

ומה האתגרים?

"הכי קשה זה להוציא אנשים מהבית. אחרי יום עבודה, לא לכולם יש כוח לפעילות קהילתית, וגם יש סקפטיות בהתחלה – 'למה היזם עושה את זה?'. לכן אני מתחילה בשיחות אישיות עם כל דייר, מסבירה את המטרה ואת היתרונות – היכרות עם שכנים, פעילויות לילדים, וסביבה בטוחה.

כשהם רואים שזה אמיתי, הם מצטרפים. למשל, בראשון לציון עשינו יום צילומים חינמי לבעלי עסקים מהקהילה, והיום כבר יש יוזמות שמגיעות מהדיירים עצמם".

ספיר, שגדלה בשכונה חמה ברמת גן, מביאה איתה חיבור אישי. "אני זוכרת כילדה איך בכל חופש גדול היו אירועים בשכונה וכל הילדים היו יחד. זה משהו שהיום פחות קיים, וחבל".

היית רוצה לגור בבניין כזה בעצמך?

"ברור! בעלי כבר אומר לי – 'בואי נעבור לאחד הפרויקטים'. אנחנו חוסכים, וכשנוכל – אין ספק שנעשה את זה. אני רוצה שגם הילדים שלי יגדלו ככה – שיכירו את השכנים וירגישו שייכים".

קהילה גם בתוך החברה

"התחושה הקהילתית קיימת גם אצלנו כעובדים בדוניץ אלעד", היא אומרת. "מהרגע הראשון אורלי כלפון, מנהלת השיווק, חנכה אותי צמוד. גם ויקטור בובליל תמיד זמין לעזור. יש פה חברויות אמיתיות ואווירה של בית – וזה לא סיסמה".

לא מזמן הפיקה ספיר, יחד עם רונית נוח, מנהלת משאבי אנוש, את נופש החברה. "זו הייתה חוויה שחיזקה את הקשרים בינינו עוד יותר. גם העובדים שלנו זקוקים לקהילה, ואני שמחה להיות חלק מהעשייה הזו ולהיות זו שבונה אותה עבורם".

ומה הלאה?

"ברמה המקצועית – להרחיב את המודל הקהילתי לכמה שיותר פרויקטים. וברמה האישית – ביום בו אקים משפחה אחפש לגור באחת הקהילות של דוניץ אלעד".