"אנחנו לא בונים רק בניינים. אנחנו בונים אמון"

 

התחדשות עירונית איננה רק אירוע הנדסי. זהו אחד התהליכים האנושיים ביותר בעולם הנדל"ן. מאחורי כל בניין שמפנים עומדות משפחות שחיו בו עשרות שנים, דיירים שמתקשים להאמין להבטחות, ובעיקר פחד עמוק מאובדן הבית. בתוך המורכבות הזו פועלת מחלקת ההתחדשות העירונית של דוניץ אלעד – יחידה קטנה שמנהלת כיום 36 פרויקטים מצפון ועד דרום, ובראשה סמנכ"ל התחום מיכאל לוין.

לוין וצוותו – מלי דביר שפיר, דרור מולכו, רוי אלישיב וניר חי אברהם – עובדים יחד סביב השעון. חלקם מגיעים עם רקע של קשרי דיירים, חלקם מניהול פרויקטים, אבל כולם מבינים שהעבודה שלהם אינה מתחילה בהריסה או בבנייה, אלא הרבה קודם: בשיחות הטלפון, בפגישות המאוחרות בערב, בהקשבה לפחדים ובתיווך בין עולמות.

החדר של הילד, הארון של סבא

לוין מסביר שהמחלקה היא לא עוד חוליה טכנית. היא הגוף שמתכלל את כל מה שקורה מאחורי הקלעים: תיאום עם רשויות, עבודה עם עורכי דין, חיבור בין מחלקות ההנדסה, הביצוע והפיננסים. אבל החלק הקריטי ביותר לדבריו הוא דווקא החלק הרגשי. דייר שמפנה את ביתו – המקום שבו הילדים שלו גדלו, שבו עמד הארון של סבא – נדרש לסמוך על אנשים זרים. "האתגר האמיתי הוא אמון", אומר לוין. "אם לא נבנה אותו, שום דבר לא מתקדם".

המחלקה משקיעה זמן רב בהנגשת מידע, בהסברים ובהקשבה, מתוך הבנה שכל דייר מגיע עם היסטוריה משלו. רוי אלישיב מספר שלכל עיר "שפה" אחרת: בירושלים החשדנות גבוהה, בחיפה הדיירים ישירים יותר, במרכז הם עסוקים ושואלים שאלות מסוג אחר. לוין מוסיף שהם ממש מתאימים מנהל לפרויקט בהתאם לאופי האנושי של המקום, מפני שבסוף "זה לא רק עם מי אתה מדבר – זה איך".

דרור מולכו, שמנהל את תחום קשרי הדיירים, אומר שהדבר הראשון שצריך להבין הוא ש"בן אדם בארץ מתחיל מ'לא'". לדבריו רבים מהדיירים נושאים איתם שנים של אכזבות, ולפעמים הם בכלל לא מתנגדים למהלך אלא פשוט מגנים על עצמם רגשית. "אתה לומד לזהות איפה הכעס הוא מקצועי ואיפה הוא אישי", הוא אומר. "וההתקדמות מתחילה רק כשמישהו מרגיש שמקשיבים לו באמת".

"אין דבר כזה לחכות עד הבוקר"

אחרי ההסברים מגיע השטח, ושם הדינמיקה כבר אחרת לגמרי. מלי דביר שפיר מספרת על דיירים שמתקשרים בלילה ועל אחרים שמתקשרים ב־5 בבוקר. מבחינתה זו לא חריגה מהשגרה – זו השגרה עצמה. החששות, היא אומרת, לא מגיעים בלו״ז מסודר. היא מתארת ימים שנעים בין פגישות באתר, ייעוץ משפטי, סיורי שטח ושיחות שמבוססות בעיקר על צורך אנושי בהרגעה.

רוי נזכר בלילה דרמטי ברמת השרון: במהלך שלב הפינוי אירע פיצוץ בצנרת. "אתה לא יכול להשאיר רחוב מוצף", הוא אומר. "אז אתה מגיע, מביא בעל מקצוע, פותר. אין דבר כזה ‘נחכה עד הבוקר'". מבחינת המחלקה, זה חלק טבעי מהתפקיד – להיות הכתובת הראשונה לכל דבר, גם באמצע הלילה.

העומס אינו רק טכני, אלא גם רגשי. מלי מספרת על פרויקט בחותרים שבו כל האווירה בשטח הייתה שלילית. אפילו כתבות שהתפרסמו באותה תקופה רמזו שהפרויקט עומד ליפול. "אמרנו לדיירים שאנחנו מאמינים בפרויקט", היא אומרת. "רק לראות אותנו שם, פנים אל פנים, שינה את הטון". כמה חודשים לאחר מכן הפרויקט אושר. "הדיירים בכו משמחה", היא מוסיפה. "אלה רגעים שמזכירים למה אנחנו עושים את זה".

"ניצנה בבת ים זה לא פרויקט, זה עיר שלמה שנבנית מחדש"

הדוגמה הבולטת ביותר למורכבות שמנהלת המחלקה היא פרויקט ניצנה בבת ים: 2,000 יחידות דיור, מעל 400 משפחות לפינוי, והיסטוריה ארוכה של עיכובים ותסכולים. ניר חי אברהם, שהצטרף לאחרונה למחלקה, הגיע הישר לתוך אחד הפרויקטים הגדולים בישראל. "האתגר המרכזי לא היה המספרים", הוא אומר. "אלא השנים שבהן הדיירים איבדו אמון". המחלקה החליטה לייצר נוכחות יומיומית: כנסים, מפגשים, שי בחגים ובעיקר זמינות מתמדת. "דייר אחד אמר לי ‘נעלמת' אחרי שלא הייתי יומיים בשטח", ניר מספר. "זה מראה כמה נוכחות חשובה".

המלחמות האחרונות הוסיפו שכבה נוספת של מורכבות. הצוות התקשר לדיירים כדי לוודא שהכול בסדר, שלח ציוד למקלטים ודאג לשיפור מיגון בדירות. רוי מספר שבמלחמה מול איראן הם הביאו משחקים ומזרונים למרחבים המוגנים. "זה כבר לא רק פרויקט", הוא אומר. "זה קשר אנושי".

לקראת סוף השיחה אנשי המחלקה מדברים על הדבק שמחזיק אותם. ניר מתאר את הקליטה שלו כ"משפחתית", ומלי אומרת שלכל אחד בצוות יש תפקיד כפול: המקצועי והרגשי. דרור מדגיש שהכוח של הצוות מגיע מהיכולת לחלוק, להתייעץ ולפעמים פשוט לפרוק.

לוין מסכם את הכול במשפט שמלווה את המחלקה כבר שנים: "אנחנו לא בונים רק בניינים. אנחנו בונים אמון". ובכל שכונה שבה דוניץ אלעד פועלת, כבר ברור שהמשפט הזה הוא לא סיסמה, אלא שיטת עבודה.