יומן המלחמה שלי

קרבות עם מחבלים, רופא שיניים עם הילדה // יומן המלחמה של מתניה שי

כן, אלו החיים שלי מאז 7 באוקטובר. ואני מנסה לתמרן בין מבצע בשכם, בקשת דחייה במכרז וקפיצה של שעתיים הביתה. אפילו עובדת הצלחתי לגייס. ורק רגע אחד לא יוצא לי מהראש: כשראיתי את י', חייל שלי, בוכה. ואז הגיע הטלפון

מאת מתניה שי

חג שמחת תורה, 7 באוקטובר, 07:00 בבוקר. אני מרים את עצמי מהמיטה ורואה הודעות בקבוצת הווטסאפ חירום של היחידה שלי. המון מידע מעורפל. מתארגן והולך לבית הכנסת לתפילה, ולאחריה הקפות. לשמוח בשמחתה של תורה. כשאני מגיע לבית הכנסת אני רואה המון גברים מהישוב מדברים בטלפון, ואני מבין שמשהו לא טוב קורה.

לאט לאט מתחילות לזרום ידיעות מהעוטף. אני נכנס להתפלל. כל האירוע מוזר. חג, כולם לובשים לבן, מחלקי הסוכריות והממתקים עובדים שעות נוספות, הילדים עם דגלים וספרי תורה קטנים – ורובנו עם טלפונים פתוחים מקבלים הודעות מהיחידות השונות.

אחרי הקפה שניה אני מרגיש שאני לא מסוגל להישאר. גם אם חצי ממה שמתארים קורה, אני חייב לצאת לכיוון. בדרך הביתה מתקשר אליי המ"מ שלי ומודיע לי שהקפיצו אותנו בצו 8. אני מגיע הביתה, מסביר לאשתי שמרית בחדר צדדי שהתחילה מלחמה ושהוקפצתי. אני לא לוקח כלום, שם מדים ויוצא לכיוון דרום.

מגיע למחנה עופר, שם מחסני החירום. יש כאן לא מעט חיילים שלי. מחד שמחים להתראות, מאידך לא בנסיבות האלה. יש במילואים אינטימיות מאוד מיוחדת. אנשים שמתראים פעם בהרבה זמן, אבל כשנפגשים זה על מלא. משתפים בדברים שלא משתפים אף אחד, חווים חוויות ביחד. אוהבים. אולי זה קשור להבנה שהחיים שלנו תלויים אחד בשני.

אנחנו מדברים. כל אחד מעדכן מה קורה. חג. הכל מעורבב. מגיע י', חייל שלי, תושב אחד מקיבוצי העוטף. הפנים שלו מראות שנפלו עליו השמים. אנחנו מנסים לדבר אתו. הוא מגיב ב"הכל בסדר", לוקח ציוד ונעלם. יושבים ומתארגנים. אחרי כמה זמן שני חיילים שלי אומרים שראו את י' בוכה. אני שולח אותם לחפש אותו. הם חוזרים, אומרים שלא מצאו אותו. קיוויתי שהוא הלך הביתה לדאוג למשפחה שלו שנמצאת בקיבוץ. בינתיים אנחנו מחכים ומתארגנים. חותמים על ציוד מלחמה.

בסביבות השעה 17:00 הגיעו סוף סוף הנשקים וציוד הלחימה. אני פתאום רואה את י' מגיע ואז נדלקת אצלי הנורה האדומה הראשונה. אני מזרז את החיילים לחתום על נשקים, מסייע לחייל אחר עם שפצור הנשק שלו ואז ממהר לי'. משהו אצלי בפנים צעק. אני רואה חיילים בסיטואציות שונות. כאלה שהבית לוחץ שיחזרו, כאלה שמרגישים אבודים בחיים והמילואים זה מפלט, כאלה שטוב להם וכאלה שלא. אבל פה משהו פנימי אצלי אמר משהו אחר. זה לא רגיל. אני רוצה להגיד לו שאני מבקש שלא יחתום על נשק, אבל בדיוק באותו הרגע הוא וחייל אחר לידו צוחקים צחוק מלא. אני אומר לעצמי שאולי זה סתם פראנויות. אני עוד לא נרגע. הוא חותם על נשק. אני ניגש אליו, מחזיק לו את היד ואומר לו: "אני רוצה שתיסע איתי". הוא מסתכל עליי ואומר לי שהכל טוב והוא עם רכב. הוא אפילו מחייך.

אני מתארגן על נשק וציוד לחימה, רץ לאוטו עם עוד חייל. מעמיסים ונוסעים מהר. ההסבר שקיבלנו היה שגדוד שלם בשכם צריך לרדת לעזה, ואנחנו מחליפים אותו. המודיעין שמגיע משכם אומר שחמאס איו"ש מנסה לשכפל את האירועים מהבוקר, ושצריך להגיע מהר וחזקים.

בדרך מתקשר אליי הסמ"פ. אני שומע שהוא מבולבל. הוא אומר לי, וחוזר ואומר: "אתה לא מבין מה קרה. אתה לא מבין מה קרה". אני מרגיע אותו ומבקש ממנו להסביר. ואז הוא אמר: "י' התאבד". אני רואה חושך. אני עוצר את האוטו בצד הדרך וצועק "ידעתי! ידעתי! ידעתי!". כל המחשבות והרגשות מתערבבים. אשמה, כעס, עצב אדיר, איך לא עשיתי מה שחשבתי, למה לא לקחתי לו את הנשק. אני הרגתי אותו. ייאוש ותסכול. במחשבה ילדותית אני רוצה לחזור אחורה. לעשות CTRL+ Z ולהתחיל מחדש, נשבע לעצמי שהפעם אני לא אתן לו לחתום. אני מבין שזה לא יקרה.

אחרי כמה דקות אני אוסף את עצמי, ומתחיל לבדוק איפה כל החיילים כדי שאודיע להם בצורה מסודרת. שלא ישמעו מהווטסאפ. פוגש רכב-רכב, מוציא, מסביר ומנחם.

ככה התחלנו.

ומאז אותו היום, זה לא הפסיק. אין סוף עבודה התקפית, הגנתית. קופצים לכל נגיעה בגדר, מסיימים סיור, שעתיים מנוחה והולכים לעצור מחבל בשכם, בית פוריק, בלאטה, קסבה, עוורתא וכל מקום שיכול להיות. כשצריך, שוהים בכפר מספר ימים הכל בשביל להגן ולשמור על הקרובים והרחוקים.

מדבר במוצאי החג עם הבית. מחלק מהילדים לא נפרדתי. אני רואה ושומע את הפחד אצל כל אחד מהם. מפחדים עליהם, מפחדים עליי, מפחדים על עם ישראל.

רק אחרי חודש וחצי התחלנו לצאת הביתה לביקורים של 24 שעות. חמישה ילדים דואגים בזמן מלחמה, ואישה אחת לביאה שתפקדה ותפעלה את כולם בגבורה ראויה להערצה, תוך פחד מהמלחמה ומשלום כולם.

אחרי מספר שבועות, כשהמשק החל לאט לאט לחזור לעבודה, התחלתי לבדוק איך אני מנסה לחזור באופן חלקי. רונן נתן לי את הגב המלא, וסיכמנו שמה שאני יכול – אעשה. עם השאר נסתדר. כידוע, הפעילות המבצעית הצה"לית לא מגיעה בהזמנה. לכן, גם כשחשבתי שאני יכול לעבוד, נכנס פתאום מבצע מסוים. פתאום עוד משימה, והמון בלתמי"ם שביניהם ניסיתי לעבוד. לבקש דחייה במכרז כזה, לבדוק דוח אפס אחר ולדבר עם שותפים על דברים דחופים. כל זה חיזק אצלי את ההבנה שמחלקת הפיתוח העסקי צריכה להתרחב, מה שהביא לגיוסה של אושר, תוך כדי המילואים.

ובמקביל לדאוג לבית, לקפוץ לשעתיים של ביקור, ללכת עם הילדה לרופא שיניים דחוף ועם הילד לבדיקות. כל זה התקבל בהכלה מלאה מצד רונן והחברה, הקולגות וכולם שנתנו את המרחב המלא ואת הזמן שנדרש כדי לעשות את המשימה בצורה הטובה ביותר וזה דבר שראוי להערכה גדולה מאוד בטח לאור התמיכה והביקורים ששמרית והילדים קיבלו בבית. כשאתה כל כך רחוק (גם אם זה רק שעה נסיעה) העובדה שיש מי שדואג מרגיעה מאד.

אני מקווה שנדע להסתכל אחורה על ימים בהם עם ישראל היה עסוק בשנאת חינם, בפירוד, במחלוקות שלא לשם שמיים – וללמוד. להבין שאנחנו עם אחד, רקמה אנושית אחת חיה. ושנהיה ראויים כעם, כחברה, כמדינה, לקורבן העצום, הגדול והכואב של כל אחד מהאזרחים והחיילים שמסרו נפשם על קידוש ה', העם והארץ.

בבניין ירושלים ננוחם.

ואז נכנסתי לעזה, 19 שנה אחרי הפעם הקודמת // יומן המלחמה של אלעד קליין

קשה להסביר איך זה לחוות את העוטף כשעוד היה שטח צבאי סגור. להיכנס לקיבוצים, למוצבים, לשטח מסיבת הנובה מיד לאחר הטבח. ובינתיים, בעבודה, מנסים לעבור על מיילים, מוסיפים משימות לרשימה. לשמחתי כולם מבינים שאני לא בחופשה. שאם היה אפשר, הייתי בשמחה חוזר לחיים הרגילים שלי

מאת אלעד קליין

עד תחילת המלחמה, חלפו שנים מאז הפעם האחרונה שעשיתי מילואים. מתישהו, במהלך התקופה בה גרתי בחו"ל, שחררו אותי ואת רוב חבריי משירות. ב-7 באוקטובר התעוררה לחיים קבוצת הווטסאפ של מפקדי הפלוגה בדימוס. בערב כבר ראיתי מהמרפסת שיירות של טנקים ונגמ"שים נוסעים על הכביש (מי שלא מאמין, יש לי סרטונים) לכיוון צפון. משם הדרך לאגף המבצעים של אוגדה 252 הייתה קצרה. האוגדה פעלה קרוב לשלושה חודשים בתחילת המלחמה, והיום אנחנו בשיאו של הסבב השני, שצפוי להסתיים באמצע אוקטובר.

זכיתי לחוות את עוטף עזה בשבועות הראשונים של המלחמה, כשהוא עוד היה שטח צבאי סגור ולא אתר הנצחה. קשה להסביר כמה הזוי היה לנסוע בכביש 232 לפני שהוא פונה משאריות הקרבות. להיכנס לקיבוצים, לבסיסים, למוצבים שהותקפו. לראות את שטח מסיבת הנובה מיד לאחר הטבח, ואז כעבור חודשיים ירוק ופורח. להיכנס שוב לעזה, 19 שנה אחרי הפעם הקודמת שהייתי שם. להבין שבבית לא יודעים חצי מהדברים שקורים באמת (בימים שעוד שמרו על צנזורה). ובכלליות – לחזור להיות בן 20.

בבית יש תמיכה ענקית (כמו בחיים, גם בצבא אשתי בדרגה גבוה יותר ממני) והמון וגאווה. לילה אחד חזרתי הביתה ועל דלת חדר השינה שלי היה שלט "החדר של תום, עוז ואמא". הבנתי את הרמז והלכתי לישון בחדר של הבן שלי, בידיעה שהם בטוב ושהתפקיד היחיד שלי בבית בזמן הקרוב הוא פשוט לא להפריע.

בעבודה ללא ספק יש אתגר. חלקים גדולים מהיום אני נמצא במקומות שאסור להיכנס אליהם עם טלפונים, אז הניתוק נכפה עליך. בכל הזדמנות שיש עוברים על המיילים, מוסיפים משימות לרשימה שרק גדלה כל הזמן  ומחזירים טלפונים למי שחיפש אותך לפני יומיים.

לשמחתי הרבה, בחברה יש הבנה ותמיכה. כולם מתעניינים ודואגים, עוזרים איפה שאפשר, נמצאים בקשר עם המשפחה ובעיקר זוכרים שאנחנו לא בחופשה, ושאם היה אפשר – היינו בשמחה חוזרים לחיים הרגילים שלנו.

ומה בתמונות?

צירפתי לכם שתי תמונות. האחת: שיחת וידאו שלי עם הילדים, אני משתדל לסיים כך כל ערב. השנייה: עם אחיין שלי, שלא ראה אף בן משפחה יותר מחודשיים. בדיוק סיימתי משימת סיור ובמקרה ראיתי שיש לו וי כחול בווטסאפ. למרות שהוא לא ענה, ידעתי באיזה אזור הוא נלחם ואיפה הנקודות שלהם מחוץ לגדר. אז חיפשתי אותו במשך שעה ובסוף הצלחתי להגיע אליו ואל הצוות שלו עם מגשי שווארמה חמים, וההורים שלו קיבלו את התמונה הזאת, שנתנה להם קצת נחת.

למרות הכל אני אופטימי, יהיו לנו שקט להרבה שנים // יומן המלחמה של אסף קטנוב

כשהגיע צו 8, הלב נצבט. נאלצתי להיפרד מאשתי ומבתי בת השנתיים, שגדלה והשתנתה השנה והרגשתי שאני מפספס את זה. אבל אני יודע שאני עושה משהו חשוב, וזה נותן לי כוח להמשיך

מאת אסף קטנוב

אני אסף קטנוב, בן 30, מהנדס בניין בחברת דוניץ אלעד. נשוי ואבא ללני, פעוטה בת שנתיים. השנה האחרונה הייתה מאתגרת ומלאה בשינויים עבורי ועבור משפחתי.

הכל התחיל באותו בוקר שבת, כשהאזעקה העירה אותנו ב-06:30 בבוקר. באותו רגע, לא ידענו עד כמה החיים שלנו עומדים להשתנות. המידע על המתרחש בדרום החל לזרום דרך קבוצות המילואים, והכל נראה מפחיד ומבלבל.

פחות מיומיים לאחר מכן, קיבלתי צו 8. הלב נצבט כשנאלצתי להיפרד מאשתי ומלני. היה לי קשה לעזוב אותן, במיוחד כשלני הייתה רק בת שנה. למזלי, יש לנו משפחה תומכת: ההורים שלי, אחות של אשתי ואימא שלה – שעזרו להן בזמן שהייתי במילואים.

הגעתי לירושלים כמהנדס בפיקוד העורף, מצוות לגדודי החילוץ. התפקיד שלי היה לבדוק מבנים, לקבוע אם בטוח יהיה להיכנס אליהם בזמן פגיעה ישירה, איך לבצע חילוץ וכיצד לתפעל אירועים מורכבים. זה היה תפקיד חדש בשבילי – עד לא מזמן הייתי מפקד ספינה בחיל הים. הכל היה חדש: האנשים, המשימות. היה קשה להתרגל.

במשך חודש וחצי הייתי במילואים כמעט ברציפות, מגיע הביתה רק לעתים רחוקות. היה לי קשה מאוד להיות רחוק מלני. היא גדלה ומשתנה, והרגשתי שאני מפספס את זה. דיברנו בטלפון, אבל זה לא אותו דבר כמו להיות איתה פיזית. אשתי התמודדה לבד עם כל העומס, וזה לא היה פשוט.

כשחזרתי לעבודה בדוניץ אלעד, הרגשתי מוזר. הפרויקט בגבעת שמואל המשיך להתקדם בלעדיי, והיה לי קשה לעכל שלא יכולתי להיות חלק מזה. מצד שני, הרגשתי סיפוק כשהצלחנו לעמוד בלוחות הזמנים ולהגיש תמ"א לפני המועד למרות כל הקשיים. החברה הייתה מאוד תומכת, שלחו מארזים לאשתי ודיברו איתנו המון. זה גרם לי להעריך מאוד את מקום העבודה שלי.

לאחר מכן, שוב גויסתי למילואים. הפעם היה קצת יותר קל: ידעתי מראש שזה יקרה, והיה לי זמן להתכונן נפשית. גם בעבודה היה זמן להיערך. עדיין היה קשה להתנתק מהמשפחה ומהעבודה, אבל הבנתי שזו המציאות שלנו כרגע.

כעת אני שוב בירושלים, כבר שבוע בכוננות מתמדת. קשה לי עם חוסר הוודאות. לא יודעים מתי נחזור הביתה. המצב דינמי ותלוי בהתפתחויות. אני מנסה לדבר עם אשתי ולני כשאפשר, אבל זה לא תמיד מסתדר עם לוח הזמנים שלהן.

למרות כל הקשיים, אני יודע שמה שאני עושה חשוב ומציל חיים. זה מה שנותן לי כוח להמשיך. אם לא הייתי יודע שאני עושה משהו נחוץ, לא הייתי פה. אני עושה את זה כי זה חשוב לי. בתעסוקה הצבאית שלי מנענו גם חדירה של מחבלים לתוך הארץ, וכעת אני עוזר להציל חיים במקרה של נפילת טילים.

אני מאוד אופטימי ומאמין שזה ייגמר ויהיו לנו הרבה שנים של שקט. אומרים שמחשבה יוצרת מציאות, אז אני מאמין שיהיה בסדר ושהכל לטובה. עד אז, אמשיך למלא את תפקידי כמיטב יכולתי, ולקוות לימים טובים יותר.

עד הסבב הבא // יומן המלחמה של ניתאי אופנהיימר

שלוש פעמים הוקפצתי למילואים, ושלוש פעמים חזרתי הביתה. בכל פעם זה לוקח שבוע-שבועיים לחזור לישון כמו שצריך. לפעמים גם לחזור לשגרה זה מפחיד

מאת ניתאי אופנהיימר

בוקר ה-7 באוקטובר שלי נפתח בתפילה. יום המחרת, ב-8.10, היה אמור להתחיל אכלוס מאסיבי בפרויקט בתל אביב. אני, אשתי וגפן, שהייתה אז רק בת שלושה חודשים, ישנו יחד אצל הוריי בפתח תקווה. קמתי מוקדם באותו הבוקר לתפילה, כולם ישנו, וב-07:00 וקצת החלה אזעקה. בשעות הראשונות עוד לא היה ברור לגמרי מה קורה, ורק בצהריים, כשהבנתי שיש כאן אירוע בסדר גודל אחר, פתחתי את הטלפון. באותו ערב כבר הקפיצו אותי למילואים. חזרתי הביתה לגבעת שמואל, סידרנו את הדברים, וב-4 בבוקר כבר הגעתי לבסיס שלי בדרום.

את השבועות הבאים העברתי בציר נצרים, עזה. לפעמים יצאתי הביתה לביקורים קצרים, לא יותר מ-48 שעות. ב-20 בדצמבר השתחררתי בפעם הראשונה. ניסיתי לחזור לשגרת עבודה, אבל באמצע פברואר גויסתי שוב, הפעם לרמת הגולן. הסבב הזה נמשך 50 יום. בסיומו אמרו לנו שיקראו לנו שוב השנה רק אם יהיה אירוע חריג.

האירוע החריג הגיע, כי ביוני הוקפצתי שוב למילואים. סבב ג'. הפעם זה הסתיים רק בשבוע שעבר, והנה אני שוב בבית ברוך השם. מגלה שגפן כבר מדברת. בגיל הזה כל יום הוא קריטי.

מילואים? יש לי דיירים לאכלס

בשנה המשוגעת הזאת הייתי צריך לתמרן בין המילואים, המשפחה והעבודה. יש לי דיירים לאכלס. עברתי שלושה מוקדים בשנה הזו: תל אביב, ירושלים וכיום אני בראשון לציון. ראיתי אנשים שנפגעים מהמצב, דיירים עם תקלות בדירות, דיירים עם שאלות. השתדלתי לעזור מרחוק ככל שיכולתי, ולשמור על רצף.

בצבא התפקיד שלי הוא להיות במכלול המבצעים של הגדוד. יש לי חברים טובים שנלחמים עכשיו בעזה. היו לנו אירועים עם נפגעים. כשחזרנו מרמת הגולן, היו שם המון אירועי אזעקות. בבית אני רגיל לדקה וחצי התראה, אבל שם מרגע האזעקה בתוך 20 שניות נופלים טילים. רגע אחד הכל ירוק, ורגע אחריו הכל מתמלא עשן.

בכל פעם שחזרתי הביתה, בסוף כל סבב, לקח לי שבוע-שבועיים לחזור לישון שוב כמו שצריך. לעשות את הניתוק, לא לחשוב על הצבא כל הזמן, כמה שזה אפשר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהחיים יעצרו. עם המבט קדימה, בסוף החיים ממשיכים. אנשים מקבלים דירות חדשות, עוברים ממקום למקום. בעזרת השם השנה אצליח לסיים השנה את התואר.

החזרה לשגרה היא דבר מפחיד לפעמים. זה משהו שגם אתו צריך להתמודד. עד לסבב המילואים הבא.